נעמי שלי,

נעמי, נעמי, נעמי - אני מגלגל את שמך בין שפתי כממתק.
פה בחדר הצר אין לי טוב חוץ משמך.
נעמי היפה, התמירה והשותקת, כשאזכר בך, רק פניך בשתיקתם יעלו
בי.
מה שלומך, יפתי? העולם עצר מלכת בהעדרי? אני כה מקווה שלא.
אני רוצה להזכר בך צוהלת, מחייכת וכה שמחה - אבל רק שתיקתך
מסתמנת בראשי.
אתמול הצצתי מהחלון המסורג וראיתי עץ, צהוב עלים אך עדיין
גאה.
עלה אחד ניתק ונפל, חרש דאה אל... אל... לא אדע לאן.
החלון לא מאפשר לי לראות את הקרקע, מבחינתי עלה זה לא נחת
מעולם - הוא ימשיך לדאות ולדאות עד היום בו נתאחד שוב.
אהבה כואבת אני אוהב אותך, אהבה שקשה לי לשאת את העצב הטמון
בה.
אני שכוב על מיטת המתכת ופני אל התקרה, מתבונן בטבעות העשן של
הסיגריה, אחת מני רבות שעישנתי ואעשן פה. בדמדומים חדרי מתמלא
באור אדמדם וקטיפתי, הסיגריה מתבלטת-נעלמת בו, כמו לפיד ברית
בין הבתרים. חרש אני מתכלה פה, כמעט כמו צניחת העלה, דואה אל
הכלום ובו זמנית מראה צונח, נוצצת במוחי כמו מעיניו של הענף
שממנו צנחתי.
מתי יפגשו שנינו, אני ואת, נעמי ויובל? אסור לזה להעלם, אני
חושב על השירים שלא שמענו ביחד ועל רגעי הבדידות שהיו לי, בלי
סיבה - בעוד יכולתי לחבוק אותך ולא בדמיוני.
מה שלום אמך?
יותר מכל אני כואב את הניתוק, שלעד ישאר ביני לבינה.

שלך.