נשקת לי. שפתיך הרכות, האהובות, על שפתיי הצמאות, המורעבות.
צריבת העלבון שבמגע הזה, שאסרתי לי, הפך אותו לנחשק יותר.
מערבולת רגשות בראשי המסתחרר.
גופי צמוד לגופך שהוא גופי, מנסה להשלים את השבועיים הקרובים,
את השלושה שעברו, את זעזוע הניתוק.
אוהבת אותך, ומתגעגעת, ונמשכת אליך, ודואגת לך, וכבר אמרתי -
כמה הייתי נותנת בשביל לשכב לצידך במיטה בתריסים מוגפים
ומוזיקה מוכרת.
אז אמרתי די.
והנהנת.
ונשכת את צווארי.
ולהתרחק - לא יכולתי. גופי לא התיר לי.
ונשקת לי שוב.
ושפתיי הכמהות כמעט ונאותו.
ואיבריי מתלהטים סביבך, משחזרים רגעי אקסטזה משותפים בתאיהם.
ואני אמרתי די.
לילה טוב, ותשמור על עצמך; ותתקשר; ויהיה טוב; הנה מונית, 4
בבוקר, מאוחר; צריך להכין מחברות ואתה לך תשלים שעות; ותזכור
לדבר איתי; שמרת את המכתב? אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון,
אבל אי אפשר; כואב לי מדי בעצבי הגעגוע; תחלום עליי, אם אני
אשן אחלום עליך. תמיד כשאני ישנה אני חולמת עליך, והמיטה שלך,
תריסים מוגפים, מוזיקה מוכרת ומגע המשי של עורך.
נדבר.
והרחוב ההומה, שבודד לי כל כך. רוצה לצעוק נשקת לי! אבל
המלצרית שואלת אם אזמין ואני מתחמקת באלגנטיות.
ושיר ששייך לך בתודעתי ונשכח ברגע שהשתייך, לפתע מושמע סביב,
ואני - כל הווייתי געגוע.
לא זוכרת מה אמרתי ומה רציתי לומר, מה הרגשתי ומה רציתי לחוש,
מה הייתי ומה רציתי שתהיה.
כי אני נעטפת בגעגוע גולמי, מוצק, משתק.
ידיך, שפתיך, הדרך בה אתה נוהג, מכווץ את פיך בתחנונים לנשיקה,
קולך הרחוק, חיבוקך העוטף, נשימתך הכבדה, אכזבתי הנעלבת, גלידה
ווניל ותותים - כל אלה עוטפים אותי, מקבעים אותי למקומי.
ואני שלך. אתה בליבי, בוורידי, במחשבותי, בכל מילותי.
אתן הכל לאחוז בך עכשיו, אתן הכל כדי להתנתק ממך לפני חמש
דקות.
הייתי שלך - ועודני. אם רק תאות להשליכני, להרתע משפתיי,
מקולי, ממגעי... צא מחיי, השאר לצידי לנצח...
ומה הלאה מכאן??? |