אני כל-כך עייפה. פרסומות ולהיטים אחרונים מעולם המוזיקה
ממלאים את חלל האויר, זורמים החוצה מתוך רדיו שנראה כי נוצר
מלפני תקופת המנדט ואני מרגישה את עצמי נחנקת. אני תוהה איך זה
יהיה פשוט לקום ולצאת מכאן, סתם כך, באמצע היום, כמו תלמידת
בית-ספר ש"הבריזה" ממחצית השיעורים. ללכת ברחובות תל-אביב
כשהשמש נמצאת גבוה בשמים ואין כמעט איש מסביב, כי בשעות כאלה
כולם טורדים את עצמם בענייני לימודים או עבודה. פשוט לצאת
מכאן. לשבת מול הים, ללא דאגה אחת בלב, למרות שבטח גם שם ייגשו
אלי כל-מיני טיפוסים מפוקפקים עם הצעות תמימות לכאורה.

החיים הם מיאוס. אנשים הם מיאוס.

אני נזכרת בפנטזיות המגוחכות שלי, מלפני כמה שנים. רק אני
ומישהו שאני אוהבת, בקצה העולם. שני עולמות שלא זקוקים לאף אחד
נוסף.

בהחלט לא הייתי מתנגדת לכך עכשיו. אבל הרי זה לא הולך כך.
אנשים רוצים לצאת החוצה, להימהל בריח הזעה של אנשים אחרים,
להשוויץ אחד בפני השני בהישגיהם, בבני זוגם, ברכושם. מסיבות,
פאבים, אוניברסיטאות. מי שווה יותר. תראו כמה שאני סקסי, למרות
שאני טוען שאני בעצם מכוער ואף אחד לא אוהב אותי. לא, אל תנסו
לשכנע אותי, אתם לא מבינים את החיים שלי. אח, איזו דרמה.

טלנובלות נבובות בטלויזיה, החלום האוניברסלי של כל עקרת בית
שמתוקף נסיבות מגוונות שהן בעצם תמיד אותו הדבר, לא יכולה יותר
להגיח לעולם הרחב ואין לה במה לנופף תחת אפם של האנשים. מקלטי
טלויזיה בכל בית, ילדים שמטמטמים את מוחם בצפייה ב"פוקימונים",
מבוגרים שצופים בתוכניות אירוח ותוכניות ספורט. למלא את הראש,
לטמטם את החלק הקטן, הנואש של ה"אני" שזועק למשהו שלא בנמצא.
אנשים שיבינו את מה שמתרחש בתוכנו קיימים רק מעל דפי הרומנים
המתקתקים של דניאל סטיל, מגולמים בידי המלכות הלא מעורערות של
המסך הקטן. אנדראה דל-בוקה. נטליה אוריירו. אישה שיושבת מול
מסך הטלויזיה, בעל שמקשיב לחדשות ברדיו בחדר הסמוך, שניהם
בודדים, שניהם חוסמים את הרגש הזה בתוכם, מטמטמים את המוח
באינפורמציה שאין מי שבאמת זקוק לה. חיים בתוך רעש לבן, בתוך
תקוות שמנותבות לערוצים אחרים. לתוך הילדים. קוברים את עצמם
לפני הזמן המיועד להם. שונאים את עצמם. משלימים עם הנסיבות.
אין דבר שיגשר מעל התהום, אין רצון, אין תקווה. רק התהום
הקיימת תמיד. נצחית.

תמיד לרדוף אחרי משהו שאחרים השיגו. השכלה, בית, בעל, ילדים.
תמיד להשוות. איפה את, איפה הם. ומה לא בסדר איתך, שעדיין לא
הגעת להיכן שהם הגיעו. מרדף אחרי הזמן. תראי איך את מתלבשת,
איך את נראית. תראי מה אנשים אחרים עושים. כמה את יכולה לאכזב
אותי?

מיאוס.

דאגות ליום-יומי, לחומרי. דאגות לדברים חולפים, למצבים זמניים.


אני רוצה להיות מחוץ לכל. היכן שהוא עם הרבה ירק, לא במקום
מיובש בחמסינים, לא במקום עם כל-כך הרבה בנייני בטון שלא ניתן
לראות דבר מלבדם. אני רוצה יותר צבע. אני רוצה לעצור את המרדף
המטורף אחרי הזמן. אני רוצה קצת שקט. אני רוצה תקשורת עם אדם
כלשהו, תקשורת אמיתית. לא מבוכה, לא ביישנות, לא דאגה למה
שהאדם יחשוב, יעשה, מה יספר להוריו או לחבריו, או אולי לא יספר
בכלל כי החשיבות שלי בחייו היא כקליפת השום. לא רוצה שיחות
מודאגות על העתיד, מרדף של מילים אחרי כל אותם דברים שכולנו
רודפים אחרי בכל שעות הערות שלנו. פשוט שיחה על דברים לא תמיד
מיידיים, לא תמיד בלהט של רגע. לא שיחה קצובה בזמן, כי יש
דברים חשובים יותר לעשות. אני רוצה קשר לבן-אדם מעבר לזמניות,
מעבר לעטיפות
צבעוניות של העכשיו.

אני מרגישה שאני רוצה לסנן אנשים מחיי. את כל הנימוס המאולץ,
השיממון של החיים התרבותיים. אנשים שהכרתי במשך שרותי הצבאי.
אשה אחת שעדיין שומרת איתי על קשר מאז בית-ספר תיכון. למה לכל
הרוחות אני צריכה אותם. ואותך. כן, יקירי, אותך. זוטות. אני
רוצה כנות, אני רוצה אמת. אני רוצה מישהו שיהיה רק שלי, לא של
אנשים אחרים. לא של מוסכמות. לא של טרוף קטנוני של העכשיו
והמייד. לא הפעלתנות המטורפת של קו נמלים. לא קן נמלים, לא
יותר.

תל-אביב זו לא עיר גדולה. זו לא ניו-יורק, לא לוס-אנג'לס. ועם
זאת, גם כאן יש מספיק בדידות עירונית, ובדידות של חריגים ושל
אלה שלא רוצים להיכנס ממש לתוך המסגרת. ושל אנשים פשוטים שכבר
לא מאמינים בסוף הטוב.