רגע לפניי שהרוח פגע ראה את שערה הזהוב משתקף בשלל גווני השמש.
בימים סגריריים אלו היה ניתן לחוש את גלי החום הנרדפים בגלי
הרוח. החום הלך והתפוגג אך שב בגלים אותם הרוח, שהלכה והתחזקה,
החליפה.
לצד רגלה ראה איך העלה נאבק בזרמים מנסה לנוח על משכבו אך, ככל
שנגע  בכביש כך, באה עוד נשימה והפיחה אותו אל על .
פסיעותיה נראו רדומות בעיניו. לעולם לא ידע כיצד ניתן לאהוב
פסיעה. רגל אחר רגל ללא איזושהי סימטרייה הגונה. אותה חוסר
סימטריות שלטה במעגליות ידיה הבשרניות. ניתן היה להבחין
בשריריה החובקים את העצם והחבוקים בעצמם. תזוזה ללא שליטה,
תזוזה ללא הרמוניה אולם בכל זאת היה תאום. שירה בתוך התנועה.
כמו שיר ללא חרוזים אשר ניתן להפיח לצדו את המנגינה הנכונה, כך
גופה התלתל ולצדו ראה כתמים של בכי.
יום פרדתם כיון אל פגישתם הראשונה שם היה רק תחילתו של המעבר
הסגרירי אל החום. כמו אותם מיתוסים של קיבעון, של עצירה מלכת,
הוא הבחין בה בתוך בית הקפה. צלילי המילים שזרמו מהשפורפרת לא
הצליחו ליצור בו אפילו תמונה מדומיינת. הוא ידע שהכל יהיה
זיוף, ביקש לא לדמיין אך לא הצליח ובכל זאת דמותה הייתה כרוח
בעיניו גם בדמיונו וגם במבטו. רק רגעים ספורים לאחר אותו מבט
יכל להבחין שלבושה התנפנף באותה רוח ראשונית של תקופת המעבר.
שובלים אדומים ותכולים ממשי דמויי תחרה בדוגמה הודית לא בשלה.
מטפחת ארוכה מכסה את שערה ומסתירה בתוכה את המצח ואת המבט.
נעליים חומות מכוסות בקצה מיכנס מנופח בשני גוונים אדמומיים.
מקצה הדלפק יכל ליראות את החיפוש אחריו. הוא חש מוטרד מאותו
יתרון של הידיעה הראשונית. מאותו רגע נישבע שלא יעמיד אף פרט
בינם בתחרות. בעברו כבר ידע את ההבדל בין תחרות וזוגיות. הוא
מיד קם ונפנף בידו . מבטה ניתקל תחילה בזרועו ואחר כך בפניו.
המילים נפגשו בדמותו וחזרו אליה. קשה היה לה ליחס קול עבה כל
כך לדמות דקה כזו אך היה לה ברור ששערו יהיה שחור. מראש היא
דרשה שהפגישה לא תהיה מתוך ידיעת מראה. רצתה שהסמוי ילווה את
השיחות והשיחות יגמרו בהפתעה. היו אומנם חששות הדדיות אך,
טענתה הייתה שכל הוספה תוביל רק לאכזבה, הרי כל אמירה מועצמת
במחשבה ומאצילה על הממשות.
השיחה  מיד שטפה במילים אמיתיות ומרומזות אך עסקה רק בהווה.
משם שלטו רק המילים של העכשיו. נוצרו גשרים ראשונים מעבר לפער
החדש שנוצר בעקבות המפגש. לאט הוא למד להכיר את החיוך שבה ואת
המבט השקוף. לאט היא למדה להכיר את תנועת אצבעותיו ואת שפתיו
הקמוצות.
הזמן עסק בהשתהות הרגילה שלו, החודשים נראו כשנים והשירה
התעמקה ביניהם. את ההשתהות יכלו ליראות בצמחיה. באיטיות העצים
החליפו את הקודרות בירוק עד ובזהוב הקיץ. הפרחים החליפו את
האדמה החומה ואט אט הוחלפו ביובש של דרדרים.
מנהגים צמחו מין ההכרות, הוא בליטופים והיא בהקשבה. ידיו נהגו
לחפש אחר המגע שבין השער לקרקפת ובין השער לצוואר, תרו אחר
הצמרמורות אשר רככו את בישנותה. עיניה נהגו לבלוע את נשימותיו
בלילה, סופרת את קצבן וחרדה לכל השתהות.
המנהגים הדקים הצטרפו לחיי היום יום. הם עסקו בסחיפה הדדיות.
מילאו את הפנאי לחלוטין. כל יום נהגו להיפגש מול בית האופרה
צועדים מין המזרקה אל הים, מחפשים את הקרניים האחרונות של השמש
ואת הדמויות הפוגשות את הגלים.
ככלל הים צעד בתוך הקשר, רגעים כמו גלים, סערות ושיכחה. את
סופי השבוע הם בילו בעיקר לאור המים. היא משתחמת והוא מאדים
יחד נראו כמו דגל של מדינה זרה.
אך גם הזמן זורם והשמים הלכו והקציפו.  כבר לא היה נעים לצעוד
אל הים, הרוחות הקפיאו את החיבוק. ובבית שבאותו הזמן נוצר
ביניהם הלכו והתקררו הקירות. החימום עבד לאט ומערבל החום הזמני
לא סיפק את החום הדרוש.
כך היחסים הלכו והתקררו.  לכאורה כיוון הקשר רק הלך והתחמם אבל
הישענותו על העבר חפרה בהווה. המצבים המשותפים היו חזרה על אלו
הקודמים. קשרים ישנים כיוונו את הקשר וכמו עונות של שנה כך
כיוונם היה ידוע. ליבם חיפש את שינויי המזג הישן. המילים
שהוחלפו במבטים ובליטופים חזרו אל פניי השטח. וממילה למילה
התגלה המיחזור של הזוגיות קודמת.
לפני כן הכאב מנע את אותו המלל. הם העדיפו לשכוח וכשהתחילו
לדבר המילים כבר לא כיוונו אחד אל השניה. תמיד היה האחר הקודם
שנאהב באותה צורה. הוא היה מאותה עיר, אהב את אותם מאכלים,
והיה מתופף עם אותן אצבעות. היו בה את אותם חיוכים, את אותו
ליטוף של השערות, את אותה חוצפנות.
לאט הרוחות מהצפון הלכו והתחזקו והחום הלך ודעך. השלכת שלטה
בכבישים ובבטון. עלים יבשים מיאנו להיצמד לאספלט אך עם הגשם
הראשון מספרם של המרדניים הלך והצטמצם. כך הצטמצמו הפגישות, לא
עוד צעדו אל הים, לא עוד שיחות בטלות בבתי קפה, לא עוד חבוקים
בתוך מצעים רכים. מידיי פעם היו יוזמות הדדיות לקשר אך תמיד
ראו אחד בשני את האחר. כך עליות ומורדות של תסכול, כך התרוממות
ונחיתה אל הבדידות. האילו עמד ברקע אך הסיטואציה ניצחה. לבסוף
הם הבינו את כוחו של הזמן והמקום אך באותו יום הוא לא יכל לשאת
את הדמעות שלה. הוא התבונן בעלה המנסה לנוח על משכבו והסתובב
אל העיר.