לעשות טוב לעצמי.
רכיבה על אופניים בשעת הערביים, השמש מטילה אור מתקתק המתערבב
כשיקוי מסנוור עם הרוח הכל יכולה. בוהה אל עבר השקיעה.
שמיכה סגלגלה כשפתיים של ילדה ביום שלג קר, נוחתת, מטילה צל על
חול חמים, מעט זהוב של שמש משתקף עליו.
צלילי הקצף המתפרע לו כתינוק עירום בין גלי הים האכזריים,
צלילים כה נעימים.
מרוקנת את הדליים עודפי החרדות, שמשלמים אצלי שכירות בקביעות,
מציירת בפחם, מתלכלכת בקצה אצבעותיי, מעמידה פני ציירת.
שולפת סיגריה ומתענגת על ריח העשן המריר שנדבק לכל דבר, ממכר
משהו.
טבילה רכה במי המלח הצפים להם שם בנחת, מחכים לי להשתכשך
בתוכם, לקרר אותי, לצוף עליהם. מחייכים לי שאכנס, שקטים הגלים
כשאני משחקת לי בתוך המים.
מתגעגעת לימי הילדות בים, חול זהבהב וארמונות מהאגדות, גלידה,
וחברים, והכי-הכי תחושת העייפות שנפלה עליי כשחזרתי הביתה.
האם זה היה כל כך נפלא או שאני פשוט סוגדת לעבר?