הם ישבו על שפת המדרכה, הם הביטו במכוניות החולפות על הכביש.
היא אמרה שזה בסדר, ושלא נורא. הוא שתק.
היא הסבירה שיש סיבה, שזה לא סתם, אבל שהכל זה היא, בגללה.
הוא נשף קצת, אבל קצת עם משמעות.
בלי תיאום הם שניהם הסתכלו מטה אל הנעל שלו, שחיפושית משה רבנו
טיפסה על השרוך שלה.
היא צחקה קצת ולקחה את החיפושית עם האצבע הארוכה שלה. הוא חשב
שככה זה היה תמיד, היא לוקחת, בלי לשאול, והוא נשאר בלי כלום.
הוא לקח את ידה, והיא הביטה בו בהפתעה. הוא הושיט את ידו
השנייה אל ידיהם השלובות וכלא את החיפושית בין ידיה וידיו.
היא הרימה את עיניה אליו. היא ראתה את הכאב ושפתה התחתונה רעדה
מעט. הוא עדיין לא דיבר.
פיה נפתח כמו להגיד משהו, אך לפני שהספיקה לומר דבר היא צפתה,
כמו בהילוך איטי, בידיו סוגרות על שלה, חזק, ועיניה נפתחו
בתדהמה.
הוא קם והתרחק מעט, עומד וידיו בכיסים, ראשו מביט בחגורה שסביב
מותניו.
היא הביטה בידה, רואה את הכתם המרוח, מטושטש מפאת הדמעות
שהצטברו מאחורי עפעפיה. כנף אדומה מנוקדת ניתקה מהכתם ונישאה
על משב רוח אקראי.
הם נשארו כך, דוממים, במשך כמה דקות, עד שידו התרוממה לעצור
מכונית שחלפה. היא לא נעצרה, אך ידו נשארה תלויה באוויר, כאילו
למכונית הבאה שאפילו לא נראתה באופק.
תבין, פלטה לפתע, הוא הביט בה ואחר משך בכתפיו. הפעם סובב את
גבו  אליה והיא הביטה באחורי חולצתו, חולצה כל כך מוכרת, על
גביה היתה מצויירת מפלצת מכוערת. איך שנאה את החולצה פעם.
הפעם מכונית מתקרבת החלה להאט.
היא קראה בשמו, והוא לא הגיב, הוא נכנס למכונית בלי אפילו
לשאול את הנהג לאן הוא מגיע, והיא הביטה במכונית האפורה
מתרחקת.
השמיים החלו להחשיך והקור התגבר.
היא המשיכה לשבת, מביטה מדי פעם בכתם שעל כף ידה, ומעפעפת את
הלחות מעל עיניה.
אוהבת אותך תמיד, רק לא יכולה להישאר, ואתה לא מבין, סליחה.
האוטובוס הגיע והיא הרימה את התיק הגדול על כתפיה, מדדה
במדרגות ומושיטה את הכרטיסיה לנהג.
להתראות אח שלי. אני עוד אחזור, יום אחד.