סוף מלחמת ששת הימים.
עמרי זאבי-פלג שכב במיטתו, מתאושש מניתוח ברגלו. רק יומיים
חלפו מאז נטישתו הדרמטית, הוא עוד שמע בקשר את קולו של מפקדו
חיימק`ה: "אורווה 4 נטוש מיד!", "ארבעה עורבים עטים עלי",
"תנטוש!". החילוץ, ההעברה במסוק לבית החולים, טיפולו המסור של
חברו הטוב מולי שטרסברג(שהועבר להטסת מסוקים בשל בעייה שהתגלתה
בעיניו) שהצטרף  לצוות שחילצו.

"יופי, סוף סוף התעוררת". הוא פקח את עיניו, "איפה כולם? עודד?
אביאלי". "תירגע, ילד, תירגע" אמר לו יורם, אביו החורג, שכאמור
אימץ אותו ב57' לאחר נישואיו לחנה אימו. אביו הביולוגי , קצין
הצנחנים סא"ל דן זאבי נפל ב"מבצע קדש". שני חבריו הטובים עודד
רוזנפלד ועמיהוד אביאלי, ששירתו איתו בטייסת, נפלו כשיצאו
להפציץ שטחים באיזור ירדן. הוא נחלץ, והרופאים יעצו לדחות עד
כמה שאפשר את מסירת  ההודעה על מותם.

איתן אחיו החורג, שבוגר היה ממנו בשנה, (בנו של יורם ) שאהבו
אהבת נפש (ואשר עמרי נאלץ להודות כי קרוב היה  אליו מאשר אל
אחיו הביולוגיים מירה הבכורה ואבנר הצעיר), ניגש אליו וליטף את
לחיו. "ילד, אתה בסדר ואתה גיבור"... "אני... אני חייב לראות
את היומן, הבטחתם לי". יורם התקרב אליו, "אתה עוד תשוש, הרי
נותחת רק עכשיו. אולי נחכה עם זה קצת?". "לא לא" לחש עמרי...

היומן- שנכתב במחברת עבה וחומה- הוגש לו. מדובר היה ביומן שכתב
אביו המנוח, ולאחר נפילתו הוסתר במשך שנים. הדפים התבלו ונעשו
חומים מחמת היושן , והוא חייך כאשר זיהה את  כתב ידו של דן
אביו המנוח...

6/4/56

זהו. מלאה הכוס, היום אנו תוקפים... רק אמש הם שוב תקפו, חדרו
ל"גבעות" (קבוץ ספר סמוך  לעזה) ורצחו שם משפחה. מזל שבית
הילדים לא נפגע. הפעם נרוצץ אותם... אנו מדמימים, נוסעים לאט
אל כוונה של העיר הרצחנית, הארורה, השופכת את דמינו ועוקדת את
ילדינו... עמרי ילדי האהוב, אני מבטיח לך שלא תצטרך לפחד עוד
(לפני כשבועייים לקחתיו לשם במסגרת עבודות בצורים. חנה  פחדה,
אבל הבטחתי לה שאחזיר אותו שלם... איזו הגדרה חה חה...). אני
כותב, "הלילה אותותיו  הותיר בנו, וכוכבים מעל אלינו כאן
ריצדו... עינינו  בוהקות, ונשמתינו סבה"... מה נשגב המראה
בשפוך דם אויבינו אלי סלע"...
החבר'ה מסתכלים בי בהשתאות, "מה קרה, המפקד?" שואל גי'נג'
חתול. אני מביט בו מגודל, מזוקן...  אני צוחק, "בעצם למה קראו
לך ככה?". הוא מחייך. "אה" סח מושיק, "הוא מילל, במבצע "כינרת"
הוא ילל כך יפה, שהערבים חשבו שהבאנו לכאן חתול מיוחם". "ואתה
אמנון?" אני שואל את הצעיר  הממושקף יפה התואר שיושב לידי.
עתודאי, בוגר האוניברסיטה העברית  במדעי הפיזיקה. "למה בחרת
בצנחנים דווקא?". "אבל  דודתי אסתר שכלה את כל משפחתה ב36'
במאורעות הדמים , בעלה ושלושת ילדיה נרצחו בצפת. אני רוצה
לנקום  את נקמתם". צ'יקי (מיכה רצקובסקי) מתנער, "משפחת קוגן?"
הוא מהנהן... "דודי שירת כמפקד ב"הגנה" בגזרה ההיא ואיננו סולח
לעצמו על שלא הצליח  להציל אותם..." ואני  נזכר. כן בודאי, ובן
18 הייתי אז. אמא העירה אותי בבוקר, "איזו אכזריות, שטן,  אב
על עולליו". הישוב התרגל לאכזריות נוראה, אך לרצוח כך אב על
ילדיו, בנוכחות אמם?...

ומה לי עוד כאן איתם... אם אשוב בכלל, אפשר שהכדור יראה בי
כתובת (לא אבין מדוע לא בחר בי עד עתה...)

(כעבר שעתיים). כן, ואנו  חוזרים. הכל בא על מקומו  בשלום,
הכפר הארור אבו בדר נמחה מעל  פני  האדמה. אפי מדמם, אמנון
איבד יד וג'ינג' אולי כבר אינו עימנו.  

9/4/56

מוזר לי, עד עכשיו  כתבתי ולא הזכרתי אותה... בעצם כן. כאשר
עסקתי בעמרי. הו, ילד שלי... בכל פעולה אני מתגעגע אליך, תמיד
אליך... למה? אין לי תשובה... וכי אדע דרכיה? הן זר אני לה כפי
שהייתי תמיד... אני נזכר בטקס נישואינו, שנערך אז באמצע המלחמה
בכפר הגלילי ההוא. אביה לעג לי על שלא התגייסתי  לצבא הבריטי,
כי ראיתי באימון ההכשרות תפקיד עליון. ומה רע בפלמ"ח? "אתה
בטלן"... ומה בעצם מצאתי בה? שהרי אינה אלא נערת כפר יפה,
בשרנית ובהירה ששעטה על גופי כמבקשת לקטול עדת דבורים... האם
היתה נאמנה לי? בפרט בלילות  הארוכים ההם כאשר יצאתי  לדרכי
והותרתיה דוממת וכואבת, סופגת את עלבונה... לא, לא יכולתי
לדעת... ובשנים  האחרונות חשתי בצינה הזועקת ממנה. גופותינו
מוטלות, כנתונות במקפיא, ודבוקות אל קירות הסוגרים ללא
מוצא...

כמה זמן לא תינינו אהבים? אינני זוכר, רק שבסוף 49' טרחה לספר
לי כי היא הרה בשלישית, כן... לא, הדבר איננו משמח אותי, איזה
אב אהיה להם? אב היוצא בלילות לזרוע מוות? והחשד המנקר, עם מי
עשתה זאת... אף  לא שאלתיה... עמרי  נבעת, "יורם פלג? לא, לא
יתכן, הוא חבר טוב מידי. בכלל, הוא אינו מתאים לה, הוא "רציני"
ו"יבש למדי"... איך כינינו אותו? "מהנדס ארך רגלים", טוב שסיים
את הטכניון. לפחות אחד מאיתנו הנו בעל תואר. שמיל מפקדי מן
הפלמ"ח? לא הגיוני, הן דבורהל'ה כבר עמדה על טיבו ואינה מרשה
לו לצאת מן הבית... לפחות ללא נוכחותה המאולצת... אולי ג'ינג'?
כן,  המטורף הזה אולי מילל כשהסורים יורים בו, אבל מול נשים
תמיד ידע להסתער. מה אני מדבר כך?... יתכן שברגע זה הכדור מחפש
את דרכו אל פני. אבנר אינו דומה לי, אין כל ספק בכך. גם לה
אינו  דומה. אם אמות יום אחד, אבקש שהגדוד כולו יאמץ אותו. כך
נאה לה וכך יאה לה..."

החבר'ה מחייכים כאן, הפרדס כבר רוחש רעה, עלי לצאת... עוד
בוודאי אכתוב...  

עמרי סגר את היומן בזעם. "אז זהו" הרהר,  הקצין המפואר שאהב
אותי.  מי הוא היה באמת? מאהב דה לה שמטה? משתפך? פייטן? ואמי?
האם באמת היתה "כזאת"... ויורם, עמרי לא יכול היה לחשוד בו,
"הן הוא אהב את אמי... אולי היחיד שאהב  אותה באמת"... במעומעם
נזכר כי בזמן ביקוריו הנדירים בבית, אביו התעלם מאבנר (אחיו
הצעיר) כמעט לחלוטין. הוא נרדם.


היומן מהווה קטע מספר מתוכנן על הווי טייסת  במלחמת ששת
הימים וובמסגרתה  טייס שחולץ לאחר נטישה בשטח אוייב ,  קורא
את יומנו של אביו, קצין בכיר בצנחנים שנפל ב"מבצע קדש"