משיחות צבע מתלבטות על הקנבס
קבוצת מרגלים מסוגננת פולשת לגבס
שני כדורי כסף, מסתחררים בדרך לתוך
סופות ניוון חלקות, משותפות, מחולקות
דבר נגמר דבר אחר מתחיל
ושום מילה על בלרינות בעיתון
שום מילה על ריקוד, אולי על הלהקה
אנה מניחה את העיתון בזהירות על הספה
נשכבת על המשבצות המתפלגות
שתי וערב, שתי וערב
כריות קשות של יופי של אי נוחות מסתפקות בצדדים
תנועת ריקוד מתמשכת, נדמה כי לא תיגמר
ואוחזת באנה הבהלה
כי תימשך לעד
מהדהדת, רוטטת בחלק האחורי של ראשה
תקתוקי שעון, מכונת כתיבה מתקתקת
שעה דקה שנייה
ושום מילה עליה, לא במדור התרבות
לא בידיעות, מעריב, הארץ...
שום דבר
ואיך על הבמה שם, הרוחשת עץ, מכונסת
אנה היתה שם
באמצע
מספקת אנשים מהצוואר ועד הבהונות
שרה את דממת תנועות הבפנים
שערה בתולעת מסובכת על ראשה
מושכת שורשים
ונדמה כי נעליה, סרטיהן עד ברכיה
עפות באוויר
כמו דורותי...
היא לא על הבמה עכשיו
לא, היא לא על הבמה
שביל הלבנים הצהובות נפרש אל אחורי הקלעים
וסכנה שתלך ושתאיר במה ריקה, קהל תמה, אמרגן רותח
סאונד מפוזר באוזניה, מאחורי הטרגוס היא שומעת את הריקוד שלה
ככה, בתוך האוזן, ממש בתוך
המוזיקה הזאת תמשיך
איתה או בלעדיה
מחליפה ארצות, ימים, אוקיינוסים
כמו חמצן, מחרישה בתוך הדם
כמו חושך, טיפות מים קריסטליות משתלחות
אנה מפרידה בין האוויר, בוחרת מולקולות שיכילו את נופח גופה
תנועת ריקוד נחה, מסתיימת, על סף הסוף
עפעפיה נעצמות, יופי נקי
ידה עולה לקחת את אשר רצתה
וחיוכה כמו אז, באולם החשוך, לפני קץ השקט.