[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שין
/
בית הקברות של הנפש

(זהו סיפור 1 מיני רבים, השייכים לקובץ הנקרא:
לשוט עוד פעם אחת אחרונה - הרחק מעבר לשקיעה
אודות אלים, בני אלמוות ובני תמותה.
אודות תפקיד, ייעוד והתגשמות.
אודות אהבה ונאמנות,
אודות מלחמה וחברות.
אודות האור והאפלה.
אודותיי ואודות סיימון, חברי הטוב, הנצחי
והכתוב כאן - מסופר מפיו ולא מפי )




עמדנו שם, באותו מקום בוער וקפוא.
קו העימות הסופי שבו הקרח נשק לאש,
האחד מול השני, במרחק של לא יותר מכמה צעדים,
אבל בינינו הפרידו עולם ומלואו.

היינו חברים פעם,
חברים הכי טובים.
באותם ימים רחוקים הייתי מוכן להרוג או למות עבורו
ואכן עשיתי את הדבר האחד כמו גם את האחר
כמה פעמים עשיתי זאת?
אינני זוכר עוד.
פעמים אין ספור.

וכעת, כעת זה היה הרבה יותר פשוט:
אני או הוא
ולעולם לא שנינו,
לעולם לא עוד.

והוא היה טוב,
הו, עד כמה שהוא היה טוב,
הייתם צריכים לראות אותו.
העוצמה פרצה ממרכז ישותו,
כמו לבה מהר געש.

להשמיד אותו כעת,
המשמעות הייתה להביא עליו כליון סופי,
בלא כל אפשרות תחיה או לידה מחדש.
זו הייתה עסקת החבילה שבאה עם עוצמה כה גדולה.
כן, אתה הופך בלתי מנוצח, בן אלמוות, אדון לגורלך,
כן, הכל,
אבל רק כמעט.
כי אם אתה מת בידיו של שליחו של הצד השני,
אזי אתה מת לנצח,
בלא יכולת לקום עוד לתחייה בגוף חדש,
לא עוד לשרת את אדוניך.
אתה מת לנצח.

לא רציתי לעשות את זה,
אבל הוא התעקש למדוד את כוחי מול זה שלו.
לא רציתי,
אבל הוא טען באוזניי כי לא הייתה לי כל ברירה.
ואז ניסיתי טריק אחד אחרון.


"על מה אתה כל כך כועס?" - שאלתי.

"אתה מנעת ממני את מה ששייך לי בזכות."- הוא ענה,
"להיות הלוחם הנצחי,
להיות כמוך," הוא המשיך:
"העוצמה, התהילה".

"אין שום עוצמה!"- עניתי,
"שום תהילה!,
אין דבר מלבד הכלים שאתה מקבל כדי לבצע את המשימה
ולאחריה באה רק - המשימה הבאה."


הוא לא ענה.

"אתה רוצה את התפקיד שלי?"- שאלתי.

"כן!"- הוא ענה בפשטות ופניו מעוותים בכעס.
"ואם לא אוכל להילחם למען הטוב, אלחם למען הרוע!"- הוא הסביר
את שלא ניתן היה להסבירו.

"לפני שנילחם, אני רוצה להראות לך דבר מה, דבר שלא יכולתי
להראות לך קודם לכן, כאשר היית בן לוויתי, למרות שלא היה אדם
אחר לו רציתי להראות זאת יותר ממך."
- אמרתי.

"מהו זה?"- הוא שאל וגבותיו התעוותו בחשד.

"מקום,
המקום הסודי שלי,
המקום ממנו אני שואב את כל עוצמתי."
- עניתי בפשטות,

הפניתי לו את גבי והתחלתי ללכת.

"הוא נותר על עומדו למשך הזמן בו פסעתי מספר צעדים,
שקל את העניין ואז הניח את ידו על ניצב חרבו החדשה
והחל לפסוע בעקבותיי,
גלימותיו מתבדרות בהדר ברוח, שנשבה רק עבורו.
והעוצמה עטפה אותו בהילה אפלה של יעילות קטלנית.

כן, הוא השיג את מה שתמיד רצה,
להיות כמוני, להיות מספר אחד.

הנוף השתנה מסביב כמו קשת בענן,
מקרקע הררית, למדבר צייה, ליער עבות, עד אשר התייצב  לבסוף.
לא היה דבר מסביב מלבד שמיים ומתחת לרגלינו שביל צר עשוי
זכוכית.
מעל - זרם נהר שהפך לפנינו למפל אדיר.
וכשהגענו אליו, המים נפתחו לפני, לצדדים, כמו וילון.
הוא פסע אחרי בלא כל פחד, אך בהיסוס מסוים.

זו הייתה חורשה ועצי האלון עמדו כמו זקיפים אדירים בקומתם משני
עברי השביל. מתחת לשביל הזכוכית המשיך הנהר לגעוש.
מסביב לחורשה השתרע אגם אדיר מימדים, ממנו נראה היה כי הנהר
ניזון.
ועל גדותיו עמדו עצי ערבה כפופים, שנראו כמו רקדניות, שקפאו
באמצע ריקודן, או כמו מקהלת נשים זקנות שכל תפקידן היה לקונן.

מעל הקבר הקרוב עמדה מצבת שיש לבנה מעוטרת בשורת נימים ורודים.


הוא ניגש ונעמד לצידי.
"בית קברות?!"- הוא אמר בתמיהה.

הושטתי את ידי ונגעתי במצבה.
תוויה של אישה צעירה החלו להתבלט ולהופיע מתוך השיש.
היא עמדה בשדה פרחים, ידיה מושטות לצדדים, באחת מהן תפוח ועל
השנייה נח פרפר גדול.
עיניה היו גדולות ומלאות חיים כמו חיוכה החלומי.
כך היא נראתה כאשר פגשתיה לראשונה
וכך אזכור אותה תמיד.

"לדליין"-הוא אמר.

"כן, לדליין"- עניתי.

הוא ניתק ממני והחל לעבור בין המצבות, שולח ידו לעבר כל אחת
מהן.
עברתי ביניהן גם אני, שולח את ידי, עוצם את עיני וחש את
הצמרמורת עוברת במורד גבי,
רואה כל אחד מהם כפי שראיתיו בפגישתנו הראשונה,
בפגישתנו האחרונה.

במקום ההוא השמש תמיד עמדה לשקוע,
מתנדנדת על האופק האחד, באדום וסגול לוהטים.
השמים היו כחולים כהים וריקים מענן.
באופק השני נצצו כוכבים בשלושה מזלות.

"אני מכיר את כל האנשים האלה,"- הוא אמר.
"הם כולם היו חברנו, הנשים והגברים"- הוא הוסיף והמשיך לעבור
בין הקברים.
המתנתי לו ליד אחת המצבות, כף ידי מונחת עליה ורגלי האחת מוצבת
על אבן גדולה בבסיסה.
הוא נעצר לצידי והתבונן במצבה זמן מה בפנים כבדות, כשעיניו
מצומצמות ושפתיו ולסתו מכווצות.

הוא התבונן בה ושקל את מחשבותיו. לאחר פרק זמן שנמשך כמו הנצח
הוא הסב ממנה את מבטו הקפוא בחזרה לעיני ואמר: "לזה בדיוק
התכוונתי! האם אין אני אלא זולת מצבה בבית הקברות של
זיכרונותיך? עד לאיזה גודל בדיוק מגיע האגו הנפוח שלך? האין זה
משפיל? האין זה מעליב? האם זה כל מה שאני בעיניך?"- הוא שאל.
"כי בעיני, אני הרבה יותר מזה. בעיניי, אין אני נופל ממך
בדבר!"- הוא אמר ומעיניו ניבטה שנאה קרה.
ואז, מהיר כברק, שלח אגרוף עוטה כפפה כסופה וניפץ את המצבה
לרסיסים.

עפעפתי והפניתי את מבטי לעבר האגם.

"יום יבוא וגם לי יהיה מקום סודי, משל עצמי!"- הוא הוסיף
בציניות.
"מקום מלא בזיכרונות, רחמים עצמיים ומצבות.
והמצבה הראשונה שאני אקים בו,
תהיה לכבודך!"- הוא סיים.

"אני חושש שאתה מחמיץ את הנקודה, רולנד"- אמרתי וחשתי את
עצבותו של המקום נחה עליי.

"מהו זה, שאני מחמיץ? סיימון?"- הוא שאל בזלזול.

"איש מאלו, אשר מצבותיהם ניצבות כאן לא נהרגו על ידי!"-
עניתי לו בפשטות. "כפי שציינת קודם, הם כולם היו חברים,
קרובים, אהובות. חלקם מתו מזקנה, חלקם צעירים, רובם בנסיבות
טראגיות."


"למה אתה חותר?"- הוא שאל ביובש.

"למרות כל כוחי ועוצמתי, לא יכולתי להצילם מגורלם או למנוע את
מותם אז, גם אינני מסוגל להחזירם לחיים כעת. למרות שכל אחד מהם
היה כל כך חשוב עבורי, עד כי הייתי מוכן להרוג או למות למענו
ואכן עשיתי זאת לא פעם אחת"
- עניתי לו ומחשבותיי כה רחוקות
משם.

"אינני מבין לאן אתה חותר. מה אתה רוצה להגיד בזה?"- הוא שאל
ומבטו היה כעת תמהה.

"כפי שעיניך רואות,"- אמרתי והחוויתי בידי סביב כלפי המצבות,
"הכל היה לשווא!"

"אז!?"- הוא שאל כעת בכנות וגבותיו כמעט מחוברות במאמץ להבין
את שכל כך רציתי שיבינו.

"אינך רוצה להתחלף עמי!" - עניתי בקול רך,
"לא באמת!"
"אדוני הציע לי חלופה, הוא הציע לי לבחור מחליף לזמן מה,
יכולתי לבחור בך, היית שם, שמעת את ההצעה."


"כן, שמעתי איך סירבת, כאשר הוא שאל אותך אם יש מישהו עליו אתה
סומך לבצע את עבודתך. איך סירבת להציע אותי, את חברך הטוב
ביותר מזה גלגולים על גבי גלגולים. אנוכי כמו תמיד! קמצן ופחדן
מלהתחלק בכוח!"
"פחדת שאני אעשה את העבודה טוב יותר ממך? שהוא יחליט להשאיר
אותי במקומך, שנתחלף בתפקידים לעד?"

"לא!"- עניתי לו בפשטות, ומבטי חודר את מבטו, מלא עצב.
"הלוואי שיכולים היו שניים למלא את תפקיד הלוחם הנצחי, אבל
יכול להיות רק אחד!
ראיתי את בורותך, את תאוותך, את חוסר הבנתך את ההקרבה שהאל
מבקש, לא הבנת את מה שהוא הציע לי, לא באמת, למרות שחשבת שאתה
מבין. הוא הציע לי להוריד מעליי את הקללה ולהטיל אותה עליך
תחתיי. אתה עוד תגלה שאין זו ברכה כלל ושעשית עסקה גרועה עם
אלוהי הרוע.
שכן המקום, בו אני מתקיים, נמצא מעבר למרחב ולזמן של המציאות
אותה הכרת קודם, והוא זה שהופך אותם לחסרי ממשות, חסרי ערך,
למשהו כמו חלום עצוב.
הו כן, לא יעבור זמן רב עד שתגלה את סוד הכאב,
כאשר הכל יעלם, יקרוס, ינשור, יישרף ויכלה ואתה תגלה,
שאתה לבד,
לגמרי לבד."
- אמרתי לו בקול  שקט.

אישוניו התרחבו לפתע, עיניו נפערו וגבותיו החלו לרעוד בעווית.
הוא הביט סביבו באימה, בוחן כל גבעול דשא.
"תאמיי?"- הוא שאל בחרדה. "איך אני מוצא אותה?"
"ענה לי!"
" איך?"

הורדתי את מבטי והחוויתי לעבר מצבה תכולה הרחק מימין.
"תאמיי!"- הוא פלט בקול שנשמע כמו יבבה.

אכן, האהבה יכלה להפוך כל גבר לחתלתול מילל, גם אם אותו גבר
הינו אבירו של הרוע המוחלט.

"איך אני מחזיר אותה לחיים?"- הוא שאג.

"אתה שואל שאלה שמעולם לא הצלחתי למצוא לה תשובה."- עניתי
באנחה והתיישבתי לרגליי קברה של לדליין.

ישנה מילה בת שתי אותיות שמבטאת את הרגשתו של אדם שלא נותר לו
עוד דבר בעולם והוא צעק אותה כעת. והעולם רעד ואיים להתפרק ולא
הציע לו כל תשובה מלבד הד.

"בבקשה," "הסכמתי לזה, לכל זה, רק כדי להיות איתה, וכעת מה?,
איך?"
מחשבותיו החלו להתרוצץ.  
ענן אפל הסתמן בשמיים והחל להתקרב אלינו.
זה לא מצא חן בעיניי, במקום הזה מעולם לא היו עננים.
הוא נאלם לפתע ואור אפל זרח עליו. הוא נרגע, התיישר והחל לדבר
שוב בנחישות.

"אדוני דיבר אלי כעת. הוא הבטיח לי, שאם אביס אותך הוא יחזיר
לי אותה."- הוא אמר בהתרסה.

"יכול להיות"-עניתי בקול שקט ממקום מושבי. "יכול להיות שכן
ויכול להיות שלא.
ממתי אתה מאמין לאדוני האפילה? עד היום לא האמנת לדבר ממה
שאמר."
- שאלתי.

הוא הרהר בכך מעט ואז אמר: "חרא"



"פעם, לפני זמן כה רב, ביקשתי מאדוני שיאפשר לי לחזור
ללדליין. לחזור אחורה בזמן ולתקן את שהיה. הוא סרב אבל הסכים
להסביר לי את חוסר ההיגיון שבדבר.
הוא עשה עמי חסד, הוא הסביר לי את האמת, כל כמה שיכולתי
להבינה. הוא הסביר לי שחזרה מוחלטת על מה שהיה ועבר איננה
אפשרית, כי מה שלא היה ידוע לי אז יהיה ידוע לי כעת ושזה עלול
להוביל לתוצאות אחרות מהתוצאות שהושגו, ולכן אין הוא יכול
לאפשר לי לחזור ולחוות מחדש את מה שעבר ואיננו עוד, אבל אם
ברצוני בכך הוא יכול לאפשר לי להילחם עבורו בעולם חלופי, בו
היא תהיה קיימת גם כן, אם כי יהיה עליי לדעת מראש שהיא לא תהיה
זהה ללדליין שהכרתי. שאלתי אותו מדוע אין זה אפשרי שזיכרונותיה
אודותיי יישמרו. הוא ענה לי כי זה עניין של עוצמה וכי אין היא
כמוני, אלא בת תמותה בלבד וכי אמנם זיכרונותיה יישמרו, אך בתת
מודע בלבד. ולמרות זאת היא תהיה שונה ממה שהכרת אז, כיוון
שהעולם כולו יהיה שונה והחוויות שהיא תעבור בו עד לרגע בו
ניפגש, החוויות שיעצבו אותה, יהיו שונות ואילו הדבר היחיד
שיוותר כפי שהיה הוא אני.
אמרתי לו שאני מוכן לכך ובלבד שאזכה לראותה שוב, להחזיקה שוב
בין זרועותיי.
כך פגשתי בה שוב.

היא לא הייתה כעת נסיכה, אלא בתו של דוכס ומאורסת להינשא לבנו
של ברון, שהיה שכנו מצפון, כחלק מהסכם הגנה כנגד ארכי-דוכס
שאיים על שטחיהם מדרום. היא התרגלה לרעיון היותה קלף מיקוח
פוליטי ותו לא והשלימה עם גורלה. היא אפילו למדה לאהוב את בעלה
לעתיד, שהיה קצת ילדותי מדי, קצת מתנשא מדי והעדיף לצוד את
חיות היער, שהיא כה אהבה להאכיל וללטף.

הגעתי לדוכסות של אביה כנגן ומורה נודד. הקסמתי אותה בשירי,
בסיפוריי ובנפלאות שלימדתי אותה. ברחנו מערבה, דרך הים, עד לאי
קטן, חלק ממלכה בה סגדו לאדוני, מקום בו סגדו גם לי כמעט כמו
לאל. היה זה מקום מלא בעצים, מעיינות וחיות בר. היינו מאושרים
במשך כמה חודשים. עד שהיא התגעגעה לאחיותיה ורצתה להזמין אותן
לבקרה. שלחתי שליח לאביה. הוא חזר אחרי מספר ימים ובפיו בשורות
רעות.
הברון ראה בפירוק ברית הנישואין עלבון, חבר עם הארכי-דוכס
ודוכסותו של אביה קרסה.
בהתקפה משולבת מצפון ומדרום נמחתה דוכסותו של אביה מעל מפתו של
אותו עולם ועמה כל משפחתה.
כאשר הגעתי לשם עם צבאותיי, לא נותר דבר מלבד חורבות עשנות.
היא ביכתה את משפחתה כל אותו ערב, בבוקר מצאתי אותה במרכזה של
שלולית גדולה ואדומה.
היא שיספה את ורידיה.
במכתב שהיא הותירה מאחור היא כתבה כי היא מאד אהבה אותי, אבל
לא יכלה לחיות עם עצמה ועם הידיעה שחייהם של כל בני משפחתה תמו
בגלל אהבתה זו.

ניסיתי לפגוש אותה שוב בחיים אחרים.
זה תמיד היה טוב לפרק זמן מסוים,
זה תמיד נגמר רע.

בסוף הבנתי שאלוהי צדק.
הייתי צריך להתיר לה ללכת.
לשמור על הזיכרונות המתוקים של מה שהיה.

הניסיון להחיות אהבה גדולה שתמה בטרגדיה הוביל תמיד בהכרח
לאהבה גדולה שבסופה שוב טרגדיה גדולה.
מאז שהבנתי זאת, הנחתי לכך.
זה לא היה קל, אבל זה היה הכרחי.
בשבילה,
בשבילי

מדי פעם קורה ודרכינו מצטלבות ואני פוגש בה שוב.
היא לעולם לא זוכרת אותי בבירור, את האהבה הגדולה שחלקנו, את
מה שהיה, אבל היא תמיד נמשכת אליי או לכל הפחות רוחשת כלפיי
חיבה.

אינני מנסה לשחזר עוד את מה שהיה,
אינני מנסה עוד להחיות את העבר,
אלא רק מנסה לוודא ככל יכולתי,
שהיא מאושרת.

זה כל שנותר מאהבתי הגדולה."
- התבוננתי בעיניו.
"הזיכרונות, והמצבה הזו כאן."- אמרתי ועצמתי את עיניי.



"אני אצליח"- הוא אמר בנחישות.
"יכול להיות"- אמרתי בעדינות.
"אני בטוח!"- הוא הטעים.

"אני בספק"- עניתי.

"אני אביס אותך ואדוני יחזיר לי אותה כפי שהבטיח"-הוא התעקש.

"ולשם מה תזדקק לכל כוחותיך אז? אה? איזה שימוש יוכל לעשות בך
אז אדוניך?"
-שאלתי אותו.

"למה אתה מתכוון?"

"מרגע שהוא יחזיר לך את תאמיי, האם תלך לערוך עבורו שוב
מלחמה? או שתעדיף להישאר איתה? האם תסכים להפוך אותה לבת ערובה
בידי הרוע?"
- שאלתי.

"לאחר שאנצח אותך, לא אצטרך להילחם עוד!"

"לא הקשבת לדבר ממה שאמרתי? לאחר ביצוע המשימה באה רק המשימה
הבאה!
אינך יכול להשמיד את אלוהי, רק אותי, ולאחר מותי יקום אחר למלא
את תפקידי, עד קץ כל הדורות, או עד שלא יוותר איש והם יאלצו
להתמודד בעצמם.
מלבד זאת אינך יכול לנצח אותי! אינך טוב מספיק!"


"שוב האגו הארור שלך!"- הוא התכעס.
"אני הרגתי את קמרלנד, ומשום כך קיבלתי את ההצעה לתפוס את
מקומו."-הוא אמר בגאווה.
"אני ניצחתי אותו בקרב, דבר שאתה לא הצלחת לעשות מזה
גלגולים."

"אבירו של צד זה או אחר לא יכול למות את המיתה הסופית, אלא אם
הוא נהרג בידי שליחו של הצד השני!"
-אמרתי לו.
"אתה יודע זאת, הדבר הוסבר לך!
כאשר הרגת את קמרלנד היית בסך הכל מלווהו של נציג האור, איך אם
כך הצלחת להביא עליו את המיתה הסופית ולתפוס את מקומו?"


הוא קימט את מצחו לרגע וחשב. הוא חשב עוד ולא הצליח לעלות על
שפתיו תשובה.
"יכול להיות שאתה טועה והדבר אכן אפשרי."- הוא ניסה.

"אינני טועה!"- עניתי. "הדבר הוסכם לפני עידן ועידנים
אלא שאדוניך נוטה לכופף לעתים את הכללים"


"מה זה אומר?"- הוא שאל בחשד.

"קמרלנד לא הושמד, הוא נמצא בלימבו, במקום שבין העולמות,
ממתין לגוף חדש וברגע שאני אהרוג אותך הוא יחזור."


"לא אם אני אהרוג אותך קודם לכן!"- הוא חייך.

"זה רק עניין אקדמי, שכן בסופו של דבר תפסיד לנציג זה או אחר
של אדוני.
אינני יודע מה בדיוק יעלה בגורלך אז, אבל קיימות מספר
אפשרויות: האחת היא כי תושמד סופית, האחרת שתחזור לסטטוס הקודם
שלך כמלווה של נציג צד זה או אחר וקיימת כמובן האפשרות
השלישית..."


"והיא?"- הוא שאל תוך הרמת גבה.

"שתחזור למשחק, אך תידחה על ידי שני הצדדים.
אתה מבין, רולנד, מעמדך הוא זמני בלבד ונוצר בנסיבות מיוחדות
מאד, מן פרצה שאפשרה לאלוהי האפלה להציב מולי את חברי הוותיק,
שחקן בלתי צפוי ומסוכן, וזאת מבלי שהוא, אלוהי הרוע עצמו,
יסתכן במאום."


"מדוע אין אלוהי האפלה מסתכן? הרי הוא מסתכן בכך שאני אפסיד?"-
הוא שאל.

"אם תפסיד, יוכל לטעון לכך שאינך נציגו ולהתכחש לך. קמרלנד
ממתין לחזור מהלימבו לגוף חדש בכל מקרה, וכך לא יאבד את אבירו
בין אם תנצח או תפסיד. אבל, אתה מסוכן יותר מקמרלנד כי אתה
תתקוף אותי באמת ואתה עשוי להפתיע אותי ולנצח. ואז ייתן לך
ליהנות מפירות הצלחתך כל עוד תצליח ויפטר ממך ברגע שתפסיד."
-
עניתי.

"רק רגע, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שקמרלנד איננו מסוכן
עבורך. הרי ראיתי אתכם נלחמים כה הרבה פעמים."

"האם אתה יודע על מה בעצם המלחמה? רולנד"- שאלתי.

"האור והאפלה, הטוב והרוע, הסדר והכאוס"- הוא ענה.

"אתה תוכי טוב ומלא אמביציה, רולנד"- אמרתי לו בתגובה.

פניו האפילו והעלו ארשת זועפת.
"על שליטה בכל מה שישנו, בכל מה שקיים, עולם חומרי, צמחים,
חיות, אנשים ונשמותיהם"-הוא ענה כעת בארשת רצינית יותר.

"אתה מתקרב, אבל עדיין לא קרוב מספיק."

"תאמר לי אתה"- הוא הציע

"המאבק הוא על שני דברים שונים:
האחד - הוא מי יעשה את הצעד האחרון ביקום הזה, צעד שיקבע איך
ייראה היקום הזה כולו, בדמותו של מי יעוצב, ומי יזכה ליהנות
מפירותיו באופן בלעדי.
והשני - הוא מי יזכה לבצע את צעד הפתיחה, שיעניק לו את היתרון
בבריאת היקום הבא.
על שני דברים אלו מדובר ולא מעבר לכך.
האל הבודד שיוותר יזכה להיזון מהאנרגיות של כל שיש בו חיים.

אני וקמרלנד נלחמנו במשך עידנים, עד שכמעט וחיסלנו האחד את
השני.
עד שקרב אחד הוא ביקש לדבר לפני שאנחנו מתחילים עם כל העסק
המלוכלך, הלהבים והדם.
הסכמתי.
הוא גילה לי את שאלוהי עצמו מעולם לא הסביר לי, כל מה שהסברתי
לך כרגע.
ישבנו כאן, במקום זה בדיוק.
הוא הסביר לי כי ברגע שאחד משני הצדדים ינצח, לא רק ששנינו
נפסיק להתקיים, כיוון שלא יהיה בנו עוד צורך, אלא היקום עצמו
ייתם, כיוון שבו עצמו לא יהיה עוד צורך כזירת ההתמודדות.

כאן, על קברה של לדליין, שלפנו כל אחד את פגיונו הוא, וכרתנו
ברית משלנו כנגד המלחמה הנצחית שבין האור לאפלה.
לא להכחיד האחד את האחר לעולם.
לציית לאדוננו בכל  - מלבד נקודה זו."


הוא היה שקט, המחשבות חלפו בראשו כענני סופה.
"זה מסביר דברים רבים"-הוא אמר לבסוף.
"מה עכשיו?"

"עכשיו קמרלנד איננו,
עכשיו זה אני ואתה.
והבחירה עומדת בפניך כעת,
כפי שעמדה מולו אז.
במה תבחר?
בחרב להילחם, או בפגיון לכרות עימי ברית?"


עמדנו שם, באותו מקום בוער וקפוא.
קו העימות הסופי שבו הקרח נשק לאש,
בידנו היו חרבות ופגיונות,
עמדנו האחד מול השני
ובינינו מצבות של שתי נשים,
במרחק של לא יותר מכמה צעדים,
אבל בינינו,
עמד עולם ומלואו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עשיתי השתלה
לבלונד!







אחד העם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/04 15:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה