(לאלון)



"חביתה עין, וסלט-בצד, עם רוטב, אלף האיים זה מצוין,
וקפה-שניים סוכר".
"אתה יודע", אמרתי תוך כדי ניסיון אומלל להדליק את המצית
הסרבנית שלי, " זה שתיים סוכר".
הוא הרים את המבט מאיזה כתם על השולחן המלוכלך, "אני אוהב
אותך, שתדעי לך, באמת אוהב אותך".
"הפוך, סוכרזית", ציוויתי על המלצרית המזדקנת.
"ומאיפה בדיוק הגעת למסקנה הזו?", שאלתי, ולקחתי הפסקה להכניס
את העשן לראות כמו שצריך, אמרו לי פעם שאני לא יודעת לעשן, מאז
אני מאוד מקפידה על כל שאיפה.
הוא הביט בי לוקחת שאיפות מדודות.
המלצרית הגיעה עם צלחת ענקית עם כל האוכל וכוס קפה
קטנה-בשבילי.
"את אף פעם לא אוכלת, תמיד את שותה קפה הפוך ומעשנת כמו קטר,
אבל שלא תחשבי שאני לא יודע שברגע שאת מגיעה הביתה את אוכלת
כמו חזירה"
הוא צחקק.
למרות שאותי זה בכלל לא הצחיק.
נשפתי את העשן במורת רוח ושתיתי מהקפה הרותח.
"ואני אוהב אותך, כי את ככה, כי את לא אוכלת לידי, ויש לך פוזה
של "מסוכנת" ובתכ'לס את עושה מה שבא לך, אבל את כזו ,
כזו...."
הוא הפסיק ולעס את הסלט שתחב לפיו.
הדלקתי עוד סיגריה והוא חייך, כמו אחד שמצדיק את הטענה המסריחה
שלו, שקלתי עם לכבות או לא, והגעתי למסקנה שלכבות על הרגל יקדש
את כל האמצעים.
הוא חייך שוב, חיוך מטומטם כזה.
"אולי תאכלי משהו?", הוא הציע
שתיתי את הקפה לאט לאט ושתקתי.
"את אף פעם לא אומרת לי שאת אוהבת אותי, את לא עושה כלום , את
כזו אדישה -קרה".
"טעים?" שאלתי תוך כדי הפניית הראש קדימה
הוא אכל עוד חתיכה מהחביתה והנהן.
הדלקתי עוד אחת, אולי סתם כדי להרגיז.
הוא ניגב את הפה במפית הנייר המקומטת, זרק שטר שכיסה על כל
ההזמנה, הכניס את הארנק לכיס וקם .
"אני הולך", הוא אמר, מביט בסיגריה המתכלה שלי.
המלצרית התקרבה לקחת את הכסף שנח על השולחן .
נאחזתי בפרק ידה- "חביתה מקושקשת, סלט-בלי רוטב, ועוגת שוקולד
אחר כך".
המלצרית הנהנה , השתחררה מהאחיזה שלי והלכה.
הוא התיישב, לקח לי סיגריה ונשען אחורה-
"אני אוהב אותך", הוא אמר
"גם אני", עניתי "גם אני".