אני שחקן ידוע ב"הבימה" - כך יודעים כולם. אני לא יודע.
בהצגה האחרונה שהשתתפתי בה, שחקתי את תפקיד המכשף מול המלך
הרע. איזה הצגה - אל תשאלו.
הצגה זאת הוצגה בהצלחה רבה פעמים רבות בעבר - כך הבנתי.
עתה פנו ובקשו ממני להשתתף בהצגות נוספות.
לפני החזרה הגנרלית הבהרתי שאינני זוכר דבר. השחקנים וההנהלה
הרגיעו אותי: "תראה שהכל יהיה בסדר".
ניסיתי להתרכז ולהיזכר בטקסט ובתפקידי. ללא הצלחה. החלטתי לא
להגיע לחזרה. החזרה התבטלה. הרגשתי לחץ איום. שמועות הובאו
לידיעתי שבעיתונות מתחילים לשאול שאלות.
כולם ניסו להרגיעני: "תירגע, עד ההצגה הכל יבוא על מקומו
בשלום". ביקשתי וקיבלתי המחזה. הוא כתוב היה על רצועה ארוכה,
כאוסף של מדבקות מקופלות, כאשר חלק מהמדבקות מקולף ומתחתיו
טקסט וחלק מכוסה. השורות של תפקידי - משום-מה היו מכוסות. לא
הצלחתי לחשפן.
יום ההצגה קרב. בעיתונות וברדיו הודיעו שכל הכרטיסים להצגה
נמכרו. אני יודע שעכשיו לא ניתן לסגת. ואני את תפקידי אינני
זוכר.
ביקשתי שיעמידו לרשותי לחשן. בקשתי נענתה בחיוב.
ערב, הקהל זורם לאולם. באימה אני מחכה לרגע, כשפתאום אני רואה
את אחי, מופיע בדרכו החוצה  לקנות שתייה. הוא מספר לי שגם
אשתו, נמצאת ותבוא לבקרני לאחר ההצגה מאחורי הקלעים.
מלבישים אותי בגלימת מכשף ואני תמה שלא מבקשים ממני להוריד את
הגופייה. אני חושש שמכשף לובש גופיה מתחת לגלימה איננו אותנטי.
כולם מרגיעים אותי: "אל תדאג, נעזור לך, נלחש לך".
אני מנסה לזכור לפחות את שני המשפטים הראשונים של תפקידי, אבל
הכל אטום בזיכרוני.
האולם מחשיך, ללא הודעה מוקדמת נפתח המסך, חלק מהצוות עדיין לא
התארגן - ואני בתוכם.
אינני מכיר את המלך שמתייצב בקצה הבמה. באימה אני מבין שתפקידי
כעת להיכנס לבמה, אבל אינני זוכר את הוראות הבמאי.
אני נכנס בצעדים מהירים ואיננו מסוגל להוציא קול. אני מרגיש:
הכל אבוד. אני יוצא מהמשחק ולעזאזל על כולם. אני קופץ קדימה
וצועק: "אל תעשו זאת".
ו... מתעורר.

אני בוהה בתקרה, מתקשה לחזור למציאות האפורה.
ומה עם הקהל? הכל נשאר תקוע? כיצד עשיתי זאת?

כל אותו היום הסתובבתי מוטרד. לקראת ערב התחלתי לחשוש שמא
הסיפור יחזור על עצמו.
לקראת חצות נכנסתי למיטה. השתדלתי לחשוב מחשבות על נושאים
שונים.
ואז...
"אל תעשו זאת!" קראתי בקול רם למלך ולפמלייתו. "אל תעשו זאת,
פן תעוררו את חמתי," המשכתי. מחיאות הכפים של הקהל קיבלו
כניסתי לבמה ופתאום הכל חזר ובא אלי.
מחיאות הקהל שככו וההצגה המשיכה להתנהל בקצב נפלא. אהבתי את
תפקידי והרגשתי הקרינה לשאר השחקנים ולקהל שישב בחשכת האולם.
כמו כל דבר טוב, ההצגה הסתיימה.
מחיאות הכפים שאנו השחקנים כה אוהבים, הביאו אותנו לקדמת הבמה
כעשר פעמים.
בפעם האחרונה התלווה אליהם צלצול טורדני, שלא פסק.
לפתע חשתי יד נוגעת בכתפי ואת קולה המוכר של רעייתי: "מה קרה
לך? למה אתה לא קם? כבר כמעט שבע".

אוטמטית קמתי - מחיאות הכפים עדיין מהדהדות בראשי.
אין לי הסברים לאשר קורה לי - חשבתי לעצמי כשנכנסתי למכוניתי.

החניתי את מכוניתי באחד מרחובותיה הסואנים של תל-אביב. שתי
נשים שפסעו ברחוב ניגשו אלי, נפעמות ונרגשות: "הרשה לנו להודות
לך על התענוג הגדול שהסבת לנו במשחקך בהצגה אמש",   אמרו ולחצו
את ידי.