בליל הסדר התאבדה אחותי.
אני זוכר את זה, כמו שזוכרים משהו שהתרחש לפני שנתיים. עמום,
קצת חיוור. אבל קיים שם , בזיכרון, ולעולם כבר לא ייעלם.
היה זה כשהיינו בטיול. במדבר. נסענו, בין מכתשים ובקעות,
דורסים אבנים שבורות בצד סלעים שחוקים ומבוקעים. כבר מיליוני
שנים הם מתרחבים ומתכווצים, בין יום ולילה, מתכווצים ומתרחבים,
וחוזר חלילה. כך, בלי טרוניה או תלונה. ורק אנחנו, בני האדם,
משנים, מזיזים, דוחפים, מתנגדים בקצב החיים המטורף הזה.
לא כמו הסלעים היציבים. ושם, במדבר, עוד אנחנו מתלבטים, חוככים
בדעתנו האם בינות לקניון האדום והצר, לעצור, או שמא בכיוון הגב
שכבר יבש, עת ערב מתחיל לבוא ולעלות בשערי אותו יום, השמש
עדיין בשמיים, אך לידה, בביטחון, כאילו מנוי וגמור ששהייתו
בטוחה ואינה תלויה באדם, או בסלע, מופיע הירח. והינם, זה בצד
זו, זו בצד זה, האחת מחממת, מסמלת את שנגמר ויחל רק מחר; השני,
נוגה קמעה, מסמל תחילתו של חושך וקור. האם הסלעים מתכווצים רק
מפחד מפניו, שאל מישהו, מעלה שאלה בנוגע לאפקט הקדימות. כמו
פבלוב והכלב. התנייה קלאסית. הסלעים, מיליוני שנים מתכווצים
מקור לאורו של ירח. שמא נכון יהיה זה לאמר כי עת רדת השמש, אט
אט  מתחילים הם בתהליך שמבחינה נפשית הוא נכון, אך לפי הפיזיקה
והמדעים המדוייקים  - הרי להתכווץ מפחד, מראש, אינו בר הגיון
במיתחם המציאות. אולי לא, והם רק מתכוננים לשינוי תנועה וצורה
בכיוון ההפוך, ענה אחר.
נוסעים, ומחפשים מקום לעצור עת יירד הליל. באיזור עירוני
ומיושב, צופן בחובו הלילה מסתורין רב, התרגשויות, וטומן בכיסיו
הרבה מן הבלתי ידוע. במדבר, שקט עת הירח מבצבץ. לילה יורד,
יודעות החיות, ושקט יוותר עד אשמורת תיכונה, למעט אותם
המסתובבים ללא הרף, מוכי ירח אפשר לכנותם, מחפשים את אשר אולי
לא ימצאו לעולם. השועלים, התנים, הזאבים ושכאלה. מתרוצצים,
חסרי תמימות אולי, לא רק עם שתי רגליים על הקרקע אלא עם ארבע,
והם מחפשים את שרוב בני האדם מחפשים בעולמנו המודרני,
טכנולוגי, היי - טק ושאר התפתחויות. כמו שאר ירקות, כבליל
הסדר, גם שאר התפתחויות על אותו משקל. לאמר מה כבר יכול המדע
להפתיע, הטכנולוגיה לחדש ? כל מה שיתחדש לא יהיה בגדר הפתעה
מרעישה. מאז יולי אלף תשע מאות ששים ותשע, עת צעד אדם לבן,
שריד תרבות המערב, הערבות והמתיישבים, על הירח, נדמה כי שום
דבר אינו בגדר חידוש. אולי, אם יפסיקו לחדש ויביטו לאחור
בסיפוק, יהיה זה בגדר חידוש.
ובעוד אנו חולקים בדעתנו היכן נפרוש שמיכות ואוהלים, נוציא בשר
כשר ויין שישמח לבב אנוש, וליתר ביטחון גם ארבעה בקבוקי וויסקי
שבאמת ישמח הלבב, הרגשתי שמשהו אינו כשורה.
בליל הסדר, אותו לילה האמון על סידור חיינו תוך איוורור הבתים
המחניקים, הפרוזדורים, אותם פרוזדורים שמקשרים בין בני הבית
ובאותה מידה גם מפרידים ביניהם, מחיצות נחוצות, אבל גם מהנפש
יש לאוורר את המצטבר. כמו אבק שיש לנקות, שלא יצטבר יתר על
המידה ויצבע בשחור את שמתחתיו, כך גם את הנפש, שמא יצטברו
משקעים יתר על בכלל, וכאן הביטוי הולם יותר מאשר יתר על המידה
כי אסור לה, לנפש, שתהיה לה מידה מסויימת, סף של הצטברויות.
ואם חפץ הינך בנפש בריאה, אולי גם גוף בריא, עליך לאוורר מדי
יום ביומו. וכך, באותו ליל בו אנו מחדשים ומנקים, מאווררים
ומשכיחים - התאבדה אחותי.
אותה עת, תוך שהיא מורדת במה שמכנים 'דרכה האחרונה' אל תוככי
הבור שחפרו אנשי החברה, חברה קדישא, איזה מין חברה זו, אותה עת
הייתי עד לאכזריותו של הבורא, אם קיים בכלל, הבורא, איזה מין
שכזה הוא, ברא אותנו ומאז כאילו הניח אותנו לנפשותינו, שנטעה
ונפחד,
ונבכה ונלמד, ולבד. הכל לבד. ריבונו של בורא, הבטתי אל העננים
האפורים ההולכים ומתקבצים להם יחדיו, ריבונו של בורא עולמות,
אם אתה באמת שם, אם אתה קיים. לא הצלחתי להשלים בתפישתי, ולו
במקצת המקצת מתבונתי שהלכה ונבנתה במשך עשרים ושבע שנים, עשרים
ושבע זה הרבה אבל פחות מעשרים ושמונה היה אומר לי אבא, ואחותי
הייתה מחייכת כשהיה אומר את זה. ואני לא הבנתי איך נתת,
ריבונו, לחיים כל כך קצרים להיפסק. כלי החפירה, ספק טוריות ספק
אתי חפירה, מה זה משנה איך קוראים לכלים שאיתם מכסים עכשיו את
הגוף של אחותי החמודה, מה שהייתה פעם. מי שהייתה פעם. אחותי
החמודה.
ורק השמיים שהיו עדים ונוכחים למתרחש מאז ומתמיד, מעכשיו ועד
בכלל, בכו איתי בדמעות קטנות, מלטפות פנים וידיים, לא בכי
תמרורים, רוצים לאמר אנו מבינים בלי להחצין רגשות בהפגנתיות,
לך לך, לך עכשיו, נגמר, ואותן טיפות הרוו את צימאון האדמה כדי
שזו תוכל להצמיח צמח, אולי שיח, להתחיל חיים חדשים מגוף נטול
חיים. אחותי החמודה.