השכמה-
שבע וחמישה - את מחוץ למיטה
פנים פלוס שיניים, עיפרון שחור
סנדוויץ' בתיק עם גבינה צהובה
בוקר.
אמא גוערת, את מאחרת
המורה מדברת - מדביקה נשיקה
לילדה שיושבת
בקצה השני של הכתה - וכן,
את מחייכת, גם לא ממצמצת
למרות שכולם יודעים  
שאתמול אמרת שהיא מפלצת.
מתיישבת,
מבט אדיש, סבלנות נימוסית
עד שהמורה תסיים לטפל בתקרית
לקום עם הצלצול
בלי לחכות עד לסוף המשפט
נשיקה לכלבה וחיבוק לשרמוטה
וסיגריה מזאת שעכשיו כולם יודעים
שהיא וחבר שלה כבר לא בתולים -
- וכן, את היחידה שידעת -
יושבת עם כולם,
והסיפורים עוברים לך מעל לראש -
נכנסים מכאן
      יוצאים מהשנייה
מרימה ראש בגלל שם של חברה
עכשיו גם את יודעת מה היה.
ואת אפילו לא טורחת
להפסיק את השש-בש
כשהאקס והחדשה עוברים מחובקים
ומתעלמת מהמבטים המודאגים
- לא שבאמת למישהו אכפת -
רק מחכים לתגובה,
אולי סטירה - או התמוטטות עצבים
ומזייפים רוגע
כשאת אפילו לא מביטה.
את מכבה את הסיגריה לצלילי הפעמון
תיק על הכתף,
נשיקה לכלבה השתלטנית
ובכיתה.
אבל כשהיא בוכה - את תבואי
וכשאת תפלי,
הן יעמדו תחתייך עם רשת הצלה
והמצב עכשיו - נורא יפה
יש אהבה - בכמויות,
ותמיכה תמיד.
היא יודעת שכשהכל רע - את תהיי אוזן
ואת שוכחת איך רק אתמול
דיברת עם ההיא על זה
וזה רק במקרה - שהיא לא שמעה אותך.
אין, כבר ויתרת, את יודעת
זה לא משנה
זה לא ישתנה
ועוד יום של שגרה שחלף מעלייך
בלי כלום, שום תזוזה,
הצגת בוקר בתפקיד את
ומה איתך?
- למה בעצם שלך יהיה אכפת?-