"נו מה אז חמישי לבלו נכון?" שאלתי את יאן באמצע הדרך לעוד
מטלת ניקיון בחניון, "לא בטוח, נראה לי אני עם בחורונת" אמר
והדליק סיגריה, "מישהי שאני מכיר?" התחלתי לחקור אותו כי יאן
שלנו כבר עשה כמה טעויות בעבר, "לא" הוא ענה "אבל אתה יכול",
"סבבה דווקא יש לי זמן היום אחריי העבודה" אומר ומסרב לנובלס
ישראלית בהינד יד, "יש לך זמן באמצע העבודה?" עונה ומחזיר את
הנובלס לקופסא, "עכשיו עכשיו?" "כן עכשיו" ואז הוא הסתכל עליי
מבעד למסך העשן שהוא יצר עם הנובלס שלו וסינן את המילים "היא
שווה את זה". אסור היה לי לרדת באמצע העבודה לעשות קייקים אבל
הוא אמר את זה באופן כזה שגרם לי לשים זין על העבודה ולצאת
איתו לשייט קטן במורד החצבני עם סירת המדריך שלו. בדרך הוא
בעיקר מילמל על זה שהיא נמוכה, בלונדינית וחמודה שוב ושוב,
לפני שהגענו הוא אמר לי שאם משהו אז באנו לחפש את התאום שלי,
הנהנתי והמשכתי לחתור.
הגענו, העלינו את הסירה מהמים ובלי שיאן ירמוז אפילו ישר הבנתי
שזאת היא, הן היו ארבע בנות והיא הייתה בין הדברים היפים
שראיתי, ואז רציתי להציע לה לבוא אליי לשעה, יום, חודש, שנה,
תקופת חיים ואז התחילו ה"הי'ים ושאלות המה נשמע" והקול של יאן
סטר לי הוציא אותי מהסרט ההוליוודי שבו כבר יש לי ילדים ובית
על חוף הים ואמר "היא שלי, שלא תחשוב על זה אפילו". לא באמת
ידעתי מה להגיד ואחריי שראיתי סיגריות מחליפות ידיים החלטתי
שעדיף לעשן מאשר לעמוד כמו מפגר בזמן שאני מנסה לדבר יפנית עם
האנשים מסביב, הם סתם לא נראו יפנים יותר מדיי וזה גם לא שאני
יודע יפנית או משהו. סיגריה ועוד סיגריה הן שתי סיגריות וזה
יותר ממה שעישנתי באותו שבוע, וככה מצאתי את עצמי יושב ומדבר
על אה ועל דה ופתאום מצאתי את עצמי נותן למור את הטלפון שלי,
אני תמיד שוכח שמות, פנים אני זוכר דווקא, אבל השילוב של הפנים
שלה והשם מור נחרטו טוב בזיכרון שלי. ידעתי שאם הטלפון שלי
הגיע אלייה אני אשמע ממנה אבל אני רציתי את הטלפון שלה שלא
יהיה מקום לטעויות, הוא נרשם על פיסת נייר ביד עדינה ומחשש
שפיסת הנייר היקרה הזאת תרטב היא הוחבאה היטב בחפיסת הסיגריות
של יאן בטוחה ממי החצבני שעוד ייתעקשו להרטיב אותנו. קבענו
שניפגש הלילה כולנו, אני אביא בירות ומור תביא את עצמה. כשבאנו
ללכת ומור וחברה שלה הצטרפו אלינו הזכרתי לעצמי כל הזמן את יאן
ואת החברות בינינו והיה לי קשה לדעת שאני אצטרך לוותר על משהו
מכל הנסיעה הזאת. נדחסנו ארבעתנו בתוך קייק המדריך שהוא זוגי
בעיקרון והמשכנו לרדת עם הזרם.
אחריי שהן ירדו מהקייק אני ויאן המשכנו לדבר ואז ראיתי את מור
בין השיחים וסתם מצאתי את עצמי צועק לה "מור, מור, מור, מור,
מור" וככה עד שהיא הסתובבה ואז צעקתי "היי" והרמתי את יד. יאן
הסתכל עליי במבט חד ונבח "מה זה היה?", "יאן, כן". אחריי שהוא
התעורר מההלם הוא נהיה רציני כולו "דימה לא, אני הכרתי אותה
קודם", הסתכלתי עליו וחייכתי "עד שהיא לא תגיד אחרת היא שלך,
ברגע שאני שומע שהיא לא רוצה אותך אני הולך עלייה", הוא נשאר
מעורער בלי לתת לי תשובה ואני מצידי לא הייתי צריך אותה, אני
זה שקובע את חוקי המשחק בינינו, לא היה לו מה להגיד והוא גם
ידע שאם יגיד משהו זה לא ישנה עד שהוא פגע בנקודה רגישה מאוד -
עינת, "אמרתי לך לא לדבר איתי על זה, דווקא אחריי הקטע הזה פה,
שהצלחתי לשכוח ממנה לחצי שעה, דווקא אחריי זה זה מה שאתה יכול
להגיד? מאוד נמוך", "באהבה ובמלחמה הכל מותר". הוא צדק. שתקנו
עד סוף הדרך חוץ מצחוקים פה ושם שהעברנו על כל מני דברים אבל
גם אלו היו מאוד זהירים. אחריי שסיימנו את המסלול ואחריי
שחזרנו לחניון שלנו ביקשתי את הטלפון של מור מיאן אבל הוא איבד
אותו וקופסת הנובלס העמידה שלו בכלל לא הסתתרה בתחתונים שלו,
ממש לא. גיליתי שאני מפוטר לאותו יום וישר חשבתי על לראות אותה
שוב, אז הלכתי וניסיתי לסחוט עוד טרמפ עם אחד המדריכים, דיויד
התנדב אבל הוא אמר שבתנאי שזה יהיה אחד מהיר הסכמתי. חיכיתי
איתו בערך חצי שעה עד שהוא קיבל אישור לצאת ויצאנו, שנינו
חותרים בשביל להגיע מהר, הוא כי נמאס לו מהעבודה ואני כי נמאס
לי מלחשוב על עינת. ידעתי שאין לנו יותר משתי דקות שם כי
האחראי של דייב עצבני עליו. בדרך דייב שאל למה לעזאזל אני
מכריח אותו לצאת לסיור בשביל שהוא יוכל לראות את ה'בחורה של
יאן' חייכתי ואמרתי שהיא לא של יאן, דייב איש חכם אז הוא חייך
ואמר "אני רוצה לראות אותה", "את מור" תיקנתי אותו. הגענו,
העלינו את הקייק, שתי בנות יושבות ליד האוהל, מור לא. התבאסתי
והמשכנו עם הזרם דייב חותר כי נמאס לו מהעבודה, אני לא חותר כי
אני חושב על מור. ממש כמה שניות אחריי שיצאנו לדרך ואחריי
שעברנו עץ שענפיו מגיעים עד המים גיליתי את מור שוחה לה במים
מאחורי הוילון שהעץ יוצר, נפנפתי לה לשלום ואז הצבעתי עלייה,
הראתי אותה לדייב ואמרתי לו "זאת מור, לא של יאן, זאת מור שלי"
היא לא שמעה אותי אבל היא חייכה, ואני שמח המשכתי לחתור.

הגעתי הביתה ופתחתי את ספר הטלפונים בשביל לגלות ממי אני יכול
לגרד את הגרושים שאני צריך לבירות, ויקטור, יבגני, גילי,
בשירי, שמעון, טל, יונג כל השמות עלו מעצמם, ודיי מהר מצאתי
מספיק כסף לשבע בקבוקי קרלסברג יפים וגדולים, חמש מאות
מיליליטר כמובן. ואז יצאנו אני יאן ודיויד לחפש אותן, אותה.
חרשנו את כל המקומות שאפשר לשבת עליהם לאורך החצבני במשך שעה
וחצי בערך ובסוף כשהתייאשנו יאן התחיל להתקשר לאנשים מבית הלל
שישבו איתן. הן עוד חצי שעה בבלו, אנחנו כבר שם, נהנים מחמש
בקבוקי בירה (שניים נעלמו כשעוד הייתי בדרך לפגוש את יאן
ודיויד) ועוד שלושה שהם הביאו - טובורג, באא. מוזר שם, ביום
רביעי בבלו פאב, המקום בית קברות כל השבוע חוץ מיום חמישי כשיש
ג'ם סאשן ואז גם יש לנו מין חבורת בלו קבועה כזאת שכל יום
חמישי בבלו, חסר משהו באויר. שותים ושותים ומחכים לבנות שיבואו
כשהן באו דיברתי עם יאן שוב על מור, קיבלתי ממנו אישור מלווה
בלחיצת יד שאני יכול ללכת עלייה אם הוא לא יצליח, יאן הכריז
שהוא הולך לדבר עם מור והוא התחיל להתנדנד לתוך הבלו בזמן שאני
ודייב יושבים בחוץ נהנים מהבירה ומעבירים צחוקים. אחריי חצי
שעה יאן חוזר עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן מצליח לזרוק מהפה שלו
שמור רק עכשיו סיימה קשר והיא לא מוכנה למשהו חדש אבל ליאן יש
דודים בפרדס חנה ושיבוא בכיף.
לא ידעתי מה לחשוב, נכנסנו לתוך המתחם החיצוני של הבלו, ארבעת
הבנות היו שם והיו חבר'ה מבית הלל שרק שניים מהם הכרתי, לאחד
היה יומלדת הם נהנו. אני הייתי יפה מהצד מנסה לשמור את כל
הריכוז שאני יכול לגייס בשביל לחדור מבעד לענן האלכוהול ולראות
את מור שלי כשהבנתי שאנחנו מדברים, אין לי מושג על מה אבל
דיברנו עם הזמן ענן האלכוהול נחלש, ואז מצאתי את מור, מחליף
איתה מבטים מלאי משמעות בשבילי וכל אחד מהם רק מוסיף לבטחון
שאני צריך לגייס בשביל ללכת לדבר איתה על מה שמעניין אותי באמת
- היא. יאן בינתיים כנראה שתה יותר מדי או שהוא הבין שמשהו לא
טוב קורה במקום החליט שהוא רוצה להקיא ומיד גרר אותי אל מחוץ
לבלו אני גררתי את דייב. לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי... איך
נשארתי תקוע עם יאן בשירותים בזמן שהוא עסוק בלשטח את ארוחת
הצהריים שלו על הריצפה כשהדבר היחיד שמעניין אותי נשאר בפנים.
הייתי חייב לעשות משהו מבלי שיאן יחשוד, מספיק הוא מרגיש כמו
שק חרא לא רציתי להוסיף על זה, אמרתי שאני הולך להפרד מהחבר'ה
לפני שאנחנו עולים הביתה. יצאתי אל המתחם החיצוני של הבלו
וראיתי אותה מסתכלת עליי, לא הייתי צריך יותר, תפסתי כיסא
התיישבתי לידה כופפתי את ראשי אלייה והיא עשתה כמוני, לחשתי
מספיק בשביל שהיא תשמע את מה שאני אומר למרות המוזיקה שעטפה
אותנו, לחשתי לאט ככה, הייתי בטוח בעצמי, שוקל כל מילה לפני
שאני אומר אותה ורק אם המשקל מתאים הייתי מעלה אותה בפי "מור,
יאן ממש ממש דלוק עלייך" "אני יודעת" היא ענתה בלחישה ובדיקציה
דומה לשלי, "מור, גם אני דלוק עלייך, וזה מבאס" "גם אני דלוקה
עלייך" היא ענתה שוב בלחש ובאיטיות, "עכשיו זה עוד יותר מבאס"
לקחתי הפסקה והמשכתי "את מבינה לגברים יש את כל הקטע הזה של
חברות, אין לי מושג מאיפה זה בא, אני לא יכול, פשוט לא יכול
לעשות עם זה משהו עכשיו, אולי אחר כך, אבל לא עכשיו" הרמתי את
הראש נשקתי ללחיה כמה שיכלתי להרשות לעצמי והלכתי משם, דייב
קלט אותי, מה יכלתי להגיד לו חוץ מהאמת?

יום חמישי הגיע ואיתו היום האחרון של מור בחצבני, שעות צהריים
אני מתקרב לסוף העבודה שלי ופתאום יאן מופיע התבודדנו לנו
בפינה וזה בא, הוא: "שמעתי שדיברת עם מור אתמול", אני: "כן",
הוא: "נו ו...", אני: "יאן, היא לא שלך. זה הדדי בינינו", יאן
השפיל את המבט שלו והדליק סיגריה, ישבנו ככה בשקט והוא הלך משם
כשעם הגב אליי הוא אומר "תהנה", זאת הייתה המילה האחרונה
ששמעתי ממנו, אחר כך הבנתי שהוא לא מדבר איתי. הלכתי לדייב,
הוא היה היחיד שיכל לספר ליאן בהתראה כזאת קצרה קראתי לו לשאול
למה הוא סיפר לו התשובה הייתה פשוטה וטובה "תבין, הוא בא לרדת
לסיור ולעצור אצלהן ואתה מכיר את יאן הוא בטח ינסה לעשות משהו
טיפשי, במיוחד אחריי שאתמול הוא חשב שייצא לו משהו איתה" יכלתי
רק להסכים, "אז מה היה לי לעשות? אני חושב שעדיף היה להגיד לו
עכשיו ולא סתם שייצא מפגר וגם ככה הוא ייתבאס פחות בדרך הזאת"
ישבנו על סיגריה העברנו כמה קטעים אפילו צחקנו על יאן וכל אחד
הלך לדרכו. בסוף יום העבודה מצאתי את עצמי הולך לעשות קייקים
עם חבר לעבודה, מן הסתם עצרנו אצל מור. ירדנו לחוף וגיליתי
דברים ששכחתי שם אתמול, שיהיה. היא הייתה עם שיער אסוף, האמת
היא שאני אוהב יותר איך שהיא נראית עם פזור אבל אני לא אכפת
לי. התחלנו לדבר והתברר שהן נוסעות מוקדם, ממש מוקדם בשבע
האוטובוס שלהן והשעה על השעון הייתה בערך ארבע, הצעתי למור
לעבור לגור אצלי היא רק חייכה ואז המוח שלי התחיל לבשל, בזמן
שעזרתי לה לקפל את האוהל הצעתי "מור, אולי נעשה ככה - את
תמשיכי איתי את מסלול הקייקים נעלה אליי הביתה הכי מהר שנספיק
ואז נלך לתחנה לתפוס את האוטובוס של שמונה?" היא התחילה לחשוב
על זה, את האמת שהאמנתי שהיא תסכים לא יודע כזה אני, אופטימי.
הן גם ככה היו צריכות להגיע לקרית שמונה אני רק הצעתי למור עוד
תחנה בדרך. היא הסכימה אבל איכשהו הכל לא הצליח, התבאסתי, ממש
התבאסתי ולא ראיתי אותה יותר באותו יום. כשסיכמתי לעצמי את מה
שקרה באותו ערב כישבתי על בירה עם החבר הטוב ביותר שלי בבלו זה
הלך ככה: יאן לא מדבר איתי, את מור אני כנראה לא אראה יותר,
הבטחתי לה שאני אבוא אליה אבל לא האמנתי בזה שזה ייצא, שוב
נדפקתי עם מצב כזה וכל זה הזכיר לי את עינת, הזכיר לי כל כך
שלא חשבתי על משהו אחר חוץ מלהשתכר ולהיות עצוב ומבואס לעוד
שבועיים. "ויק, חשבת פעם על אהבה ממבט ראשון וכל השטויות
האלו?" הבנאדם הסתכל על הגיטרה שלו ולא הייתי צריך יותר כבר
נזכרתי בשיחות שלנו כשאני דיברתי על זיונים והוא דיבר על לנגן
בגיטרה, בשבילנו זאת הייתה הקבלה גמורה מה שתקף לגבי בנות אצלי
תקף לגבי גיטרה אצלו. אחריי הליטר השני אני לא זוכר הרבה אבל
בטח הכל היה כרגיל, ויקטור עלה לבמה אנחנו עודדנו, אחר כך
ישבנו בחוץ והעברנו קטעים, מישהו בטח הקיא, מישהו תמיד מקיא.
ואז בזמן שישבנו בחוץ מתכוננים לנסוע הביתה קרה משהו שלא קורה
, ברקע התחיל להתנגן פיית' של לימפ ביזקיט, ואז ויקטור יצא
מחוייך מהבלו כשהוא מסתכל עליי, שני דברים מוזרים קרו עכשיו
האחד הוא שבבלו לא מנגנים מטאל והשני הוא שויקטור אף פעם לא
קלע למה שמתאים לי לשמוע. לחזור הביתה כשבחוץ השמש מתחילה לתת
אור והשמיים מחליפים צבעים לשים את הדיסק השני של מופע הארנבות
של ד"ק קספר, להתחבר לכל כך הרבה מילים ולהרדם בבגדים של אתמול
מסריח מאלכוהול וסיגריות.
כשיום ראשון בא ואיתו השבוע האחרון של החופש כלומר עד יום
רביעי גיליתי שאני מתחיל להאמין שאני אסע למור, דיברנו כל יום
בטלפון שנינו התקשרנו אחד לשני, בזמן שדיברתי איתה לא היה לי
מושג מה להגיד בזמן שלא דיברתי איתה רציתי לדבר איתה. ככה עבר
השבוע כשאני דיי חוזר לעצמי הישן יותר, עצמי של תחילת החופש,
עצמי שלפני עינת עצמי הטיפש ומלא שמחת החיים. בקיץ התחלנו
תרבות של ישיבת בירה, מועצת בירה וחברים קבועים שבאים לישיבות.
הכל נרקם מסביבי ומסביב לויקטור היינו גם יושבי הראש, פשוט
התחלנו לאסוף חברה ולשתות בירה ביחד, השבוע ארגנתי ישיבה כל
יום, כל יום עד הבית ספר, מי שהיה לו כסף הביא, אף פעם לא
התחשבנו אחד עם השני. את האמת שהייתי מעדיף לנסוע למור כבר אז
אבל מישהו אצלהם החליט לתקוע גדנ"ע כמה ימים עוד לפני שכל
הילדים בארץ חוזרים ללמוד אז יכלנו רק לדבר בטלפון.

יום ועוד יום של שתיית בירה והגענו לסוף ערב חמישי כשאני חוזר
הביתה ויודע שמחר אני נוסע למור, מבית ספר כבר השתחררתי, ככה
זה אני קובע מתי אני משוחרר דיברתי על זה עם המחנכת שלי והיא
נדהמה לשמוע שאני מאורס, אני החלטתי, למה לא? כשהיא שאלה לאן
אני נוסע קפץ לי לראש ועניתי "לארוסתי, זהבה את לא תאמיני כמה
היא יפה" ואז אני בטוח שנמרח לי הפרצוף הכי מאושר בעולם על
הפנים, מה היא כבר יכלה להגיד? עם רכז השכבה הבן זונה שלי זה
כבר היה יותר מסובך הוא החליט שבגלל שאני 'חופשי ומשחורר' יותר
מדי אסור לי להבריז יותר, היה לו מאוד נוח לתרץ את זה בתכנית
לבגרויות חוזרות באזרחות במיוחד בגלל שקיבלתי עשרים השיחה
הסתכמה בזה: "דימה, לא אכפת לי ארוסתך או לא ארוסתך (עליו
הפרצוף המאושר לא עבד) אם אתה מבריז שיעור אחד, לא יום אחד,
שיעור אחד אין לך בגרות מלאה" ה"כן כן" האדיש שלי היה התשובה
היחידה שהוא שמע לפניי שהוא שמע את טריקת הדלת. יום שישי הגיע
ואני אחרי חמש שעות בכבישים ובעזרת האצבע שוכב צמא ומת על התיק
שלי בטרמפיאדה מחכה שמור תבוא, צעדים צעדים הספקתי רק להרים את
הראש בשביל לחטוף את השמש ישר בתוך העין או שזאת הייתה מור
שהתקרבה אליי והתיישבה לידי, אני לא ממש מבין למה לידי ולא
עליי או למה לא קפצתי עליה באותו רגע כמו שתכננתי כל היום - רק
לנשק אותה, להפוך אותה לשלי אפילו אם זה שם על הטרמפיאדה.
כשהתחלנו ללכת אלייה הביתה, כשדוקטור קספר שר ברקע "אוחזים
ידיים והכל נהיה מתוק", עלתה השאלה מה נעשה היום "אפשר ללכת
לחוף הים" היא הציעה, "נשמע טוב" הסכמתי "אה, וגם יש מסיבת
שתייה, אצל ילדה מהשכבה בבית" "יהיו בירות?" "כנראה שלא יישאר
הרבה עד שנגיע" המשכנו ללכת והיא שאלה: "אז, מה עושים?"
הסתכלתי עלייה ופשוט נפלט לי תוך שאני מנסה לכסות את זה בחיוך
מובך "אותך".
למחרת בערב ישבנו חצי שעה לפני שאני נוסע בקפה קטן כזה בצומת
שממנה אני עולה על האוטובוס שלי, אחריי שחזרתי מהשירותים
חיבקתי אותה מאחור ונשקתי לכתפה היא בדיוק סיימה שיחה ואמרה לי
"אני חייבת ללכת" באותו רגע קיבלתי כאב ראש רציני ממש לשנייה
עד שהבנתי שזה המוח שלי שצועק לי "תקלוט את זה כבר, היא לא
רוצה להיות איתך פה, כל היום אחה"צ היא מאכילה אותך נשיקות
יבשות, היא מפנה את המבטים ממך והלאה כשאתה מסתכל עלייה, אתם
בעיקר שותקים, מה אתה צריך פה שהיא תגדל קרניים קטנות וזנב
אדום, כבר שכחת מה היה עם עינת" הכל מסביב עצר, פה הוא הגזים,
ואני ניסיתי לברר עם זה מוצדק, הוא בהחלט לא טעה, כל מה שהוא
אמר נכון והדימיון למקרה של עינת שוב היה מהמם כל כך מהמם שכל
מה שהיה קודם התחיל לחלחל מהאויר לתוך האוזניים שלי, יכלתי רק
להסתכל עליה ולראות איך אני עומד להפסיד עוד משהו טוב שלא אמצא
כמוהו בקרוב, ואז לפני שהיא התחילה להתלונן על זה שאני מסתכל
עליה (וזה לא הפריע לה קודם), הלב התחיל להלחם במוח "מור, מה
את רצינית? תשארי איתי, עוד חצי שעה אני נוסע" "אני לא יכולה,
אני חייבת ללכת עכשיו אמא שלי..." "אמא שלך לא תוכל לאסוף אותך
עוד חצי שעה?", " אני חייבת ללכת!" "את רוצה ללכת?" אוסף את
רסיסי התקווה האחרונים ונזכר שחלמתי אותה יותר מדי והיא עדיין
יפה יותר ממה שחלמתי, אין תשובה. "את רוצה ללכת?" אין תשובה
אני שובר, זהו. "את רוצה ללכת?", "לא, אבל אני חייבת". נשיקה
יבשה והיא עומדת מחכה לחיבוק ואני שמוק מטומטם שכמוני "הלב
אומר כן, המוח אומר לא" מסתובבת והולכת מזכירה לי את יאן, אני
רץ אחריה, אני לא רוצה שלא נדבר, אני רוצה לראות אותה ושהיא
תבוא אלי כמו שהיא אמרה שהיא תעשה, שניפגש שוב, ושאם תסתכלו על
החלון שלי בראש השנה תראו התפרצויות אור, שהיא תחזור לחבק אותי
חזק חזק ממש רגע לפני שאנחנו נרדמים באפיסת כוחות, ככה שאני
ארגיש שהיא שלי ואני שלה, שעוד יהיה עתיד לאותם ילדים ובית על
חוף הים, הרי אחריי שכבר התחלתי לחשוב על שמות לא יפה לבטל
הכל, רץ אחריה ומשיג אותה, מחבק ומנשק ומנחם את עצמי
בזרועותיה, אחריי שהלכה יכלתי לשמוע רק את ד"ר קספר ששר לו
"הוא היה בודד כל כך, הוא היה בודד כל כך, אלף דקות מהבית,
בודד כל כך" ולהזכר באיזה ספר שקראתי "מאושר באתי, מאושר אני,
מאושר אלך" באתי מאושר, הייתי מאושר אבל עם האלך יש לי בעיה.

"אני עסוקה עכשיו, אני לא יכולה לדבר" הפעם השלישית שאני שומע
את זה ביומיים, גורם לי להתבודד ליד המחשב עם הד"ר שלוחש לי
מהצד על נסיכות סתיו, ועל חורף שעוטף אותו, ואותי. כל כך הרבה
ילדים אמרו לי לא להתקשר כל כך הרבה ניסו לשכנע אותי שאם לא
אתקשר היא תתקשר, שהיא רק משחקת איתי, ואני יושב ומסתכל על
ויקטור מנגן, נזכר בנו ולא מאמין להם איך את יכולה לעשות לי
משהו כזה, לא מאמין להם חוזר לשפורפרת ואת עסוקה.