הוא סיים לשתול את שתילי העגבנייה, שתי שורות, חמישה שתילים כל
אחת. ומסביב להן גדר מתכת צהובה, מאולתרת. כעת הוא יושב על כסא
פלסטיק ומביט בעלים הירוקים, נושאי הבטחה. יש לו זמן. שאול
המסגר עוד לא גמר את העבודה על האינסרטים וסידור התבניות יכול
לחכות. חשוב היה לשתול את העגבניות, לטפח את הגינה, מחר אולי
ייקח עוד כמה אמנון ותמר מהאי בשדרה, זה יוסיף צבע,
סגולים-צהובים. הוא מעשן סיגריה, בשקט, לאט, באי הקטן שלו.
מביט בשעון, זמן לארוחת צהריים, הפתק הורוד שארז נתן לו קודם
מונח בכיס האחורי של הג'ינס.

הוא מטפטף מעט משחה בריח מנדרין ומשפשף את הידיים, שחורות משמן
וגריז, גדולות, חרוצות קמטים. הלכלוך יוצא, שחור, אבל לעולם לא
לגמרי. זה הזבל שמוכרים היום בג'ריקנים, לא כמו הנסורת והאמה
שפעם היינו מכינים. שוטף במעט מים, הפנים נשקפות מולו במראה
והוא מסיט. פנים פצועות שכמו נזרו בזרעי שומשום ובחטף, כמו
בפינצטה, הוצאו.

חדר האוכל כמעט מלא, יש בו מקום פנוי אחד והוא נכנס, נותן
לרוסייה את הפתק הורוד ומסדר לעצמו מקום בשולחן, תחתית נייר,
מפית, סכו"ם, כוס מיץ ענבים. לא מדבר עם איש, אוכל בשקט, מוחה
ביד חתיכת כרוב שהשתרבבה לזקן. איש לא מסתכל עליו. גם לא כשהוא
יוצא מהחדר ואיתו המגש, מלוכלך בכתמי שמן. מניח את המגש על
העגלה ופוסע, פסיעה אחת והוא במפעל, המפעל שלו. ריח של אוכל
מבושל, חריף, שמן מכונות ופלסטיק מותך מתערבבים יחד לרגע. הוא
פוסע צעד נוסף ולא מריח דבר. מעל, בשורת המספרים, מוארים 1, 7
ו-16.

"הגוף מוכן?". שאול מהנהן. הוא עוזר לו ליישר את התבנית, נתמכת
על בול עץ, גוש ברזל ששוקע אל מבטחי הסיבים, נתפס בוו ובלחיצת
כפתור מורם. הידיים הגדולות שחורות שוב.

ביד ימין הוא מחזיק את השרשרת, בשמאל את השלט הידני, אב גאה
הנושא את בנו מחדר הלידה לחדר התינוקות, מוביל אותו עד מחלקת
התבניות, הולך לאט בצעדים כבדים כמו הוא-עצמו נושא חצי טון,
משקל התבנית. בדרך מגניב מבט אלכסוני אל מוטי, עומד שם, מכין
"בונבוניירות" למושבי האסלה, מרוכז בחלקים הקטנים. הוא עומד שם
חודשים, פעם ליד המכונה של הניאגרה, פעם ליד המכונה של
הפיטינגים, מרכיב, מוריד גרידים, ממיין פגומים, עוטף בשקית
ואקום, בסוף הוא שם את התווית. עובד במבט חלול, רואה אבל לא
באמת מסתכל, מתחמק, נמנע מעימותים. מה בסך-הכל ביקשתי ממנו,
שיתקדם, שילמד מקצוע, שיהיה כמו אבא שלו. גם אבא שלי, המולא של
הכפר, רצה שאני אהיה כמוהו, פעם אחת הוא לקח אותי לבת של
הפאחה, דלקת עיניים היתה לה והוא טיפל בה, החלימה אחרי יומיים.
אח"כ קיבלנו משלוח של שקים: עדשים, שעורה, סולת, שעועית, אורז.
איזה כבוד עשו לו. גבר צריך מקצוע, כבוד. גבר! אבל מוטי, הבן
של יעקב, לא מסתכל.

יעקב מחזיר את המבט, הוא הגיע לחלקת התבניות, צבועות,
ממוספרות, מסודרות על מדפים שאת כולם הוא הרכיב, ריתך בעצמו את
הפלטות, אח"כ צבע בצהוב. לפני זה לא היה כאן כלום. הוא מוריד
את התבנית, משחרר את וו ההרמה ומכוון את המנוף לתבנית של
הסיפונים, שנייה בצד ימין. ארז המנהל עובר בדיוק, זורק לו: "מה
קורה עם שבע?", "אני בדיוק מרכיב". הוא בדיוק מרכיב, מרכיב
ומפרק, תבנית ועוד תבנית, צינורות ארבע צולד שחסרים במלאי
ומפצל שנמצא על המכונה כבר שבועות, מאות חלקים קטנים, צלם של
גושי מתכת כבדים.

מבין כולן הוא אוהב את התבנית של הסיפונים, ותיקה כמעט כמוהו,
אז כשנכנס למפעל בראשון ל-70'. אוהב את הצליל שהיא עושה, כשהיא
נסגרת ונפתחת במכונה, פולטת מוצרים אפורים, אף אחד לא יודע
עליהם, אף אחד גם לא רוצה להכיר. אבל בשבילו, בשביל יעקב, הם
כמעט כמו מכרים רחוקים.

הוא צועד במעבר. איש ותבנית, אב המלווה את בנו לחופה. ביד אחת
השרשרת, בשנייה השלט, הולך לאט, נעצר ליד המכונה, ישנה אבל
אמינה. הכי אמינה. אצלה הוא יכול לגעת בידיים, לסובב את
השסתומים, לחץ, טמפרטורה, מנה, לא כמו המכונות החדשות, נוגעים
במחשב ולך תדע. מוריד את התבנית עם המנוף, תומך בה בידיו,
ערומות, נוגעות בגוף המתכת הקר, נזהר שלא לפגוע במובילים. קודם
מחבר את הנקבה, מה היא לא עשתה בשבילו, נתנה לו הכל, והוא
בקושי עונה לה, כן, לא, לא רוצה, לאיזו אמא מגיע בן כזה. הוא
מחבר את הברגים, מיטיב את החיבור ושוב מחזק במוט ברזל, משעין
את כל כובד משקלו, ייעודו, על המוט. לאיזו אמא מגיע בן כזה,
והיא לא אומרת לו כלום, מכינה לו סנדביץ' כל משמרת לילה, בלילה
בחלום היא צועקת "מוטי'לה בוא תיקח את הסנדביץ'". הוא מחבר את
הזכר, שוב מחזק, חוזר על הפעולה בדיוק גם בצד השני. גם איתי
הוא לא מדבר, אחרי שהוא הסתבך וחזר הביתה כמו עכבר אפילו
להסתכל לי בעיניים אין לו אומץ, ואני דיברתי עם ארז, שכנעתי
אותו שעוד הפעם זה לא יקרה, שהוא יהיה רציני. רק בגללי הוא אמר
כן. הוא אפילו לא אמר תודה, חוץ מהפעם הזו שישבנו שלושתנו
במטבח, הוא הסתכל לי בפנים ואני ידעתי מה הוא רוצה להגיד. גם
אני שתקתי. הוא לוקח את הספריי ומשמן את הברגים, השולחן
והמובילים, אח"כ מנקה את הידיים בסמרטוט, פעם הוא היה לבן.
כשהוא חזר הביתה הוא הבטיח לפתוח דף חלק, לא להסתובב יותר עם
החבר'ה מלוד. האמנתי לו. רציתי להאמין. מה אני אעשה? לא אאמין
לבן שלי, שלי?! ניסיתי להגיד לו שצריך ללמוד, למה לא תהיה
כמוני? תראה איך מכבדים אותי במפעל, ולא בגלל שאני הכי ותיק,
זה בגלל שיש לי מקצוע, מקצוע, זה בגלל שבלעדיי אין עבודה
במפעל. הנה, תראה איך ארז מתנהג אליי, אפילו אדון שאול ידע איך
קוראים לי, תאמין לי, הוא כיבד אותי. ניסיתי לדבר איתו. בסוף
אמרתי: "אני אנסה לדבר עם ארז, נראה מה יהיה". יום אחרי הוא
כבר חזר לעבודה. למכונות. למכונות שלו. שותקות, מוציאות את
הרעש שלהן, המונוטוני. אני כבר התרגלתי לרעש. וללכלוך ולריח.
בחור צעיר שבא אצלי ללמוד אמר שזה כמו לעבוד ליד מדורה של ל"ג
בעומר, בסוף, כששורפים את הכוסות של הפלסטיק. אחרי 34 שנה שאתה
עובד אתה לא מריח כלום, אפילו לא את האצטל כשהוא נוזל. עכשיו
צריך לבדוק שטבעת המרכוז מותאמת מאה אחוז לצילינדר. הוא מודד,
מכוון, עניין של מילימטרים, אחרת יהיו תקלות ושוב תידלק הנורה,
ושוב ארז יבוא וישאל. לא, היום הוא רוצה לעבוד בשקט, בלי הרבה
בלגן, אולי עוד יספיק לטפל קצת בגינה, הוא נזכר ששכח להאכיל את
הדגים. טוב, אחרי שיסיים את ההרכבה. נשאר רק לחבר את צינורות
הקירור, שניים בכל צד. כחולים, אדומים, הוא מחבר אותם לתבנית,
חש בקרירות, לרגע מתנחם במחשבה שגם הוא ינוח. מן הצד הוא רואה
את מוטי, עסוק בהרכבה. לא, הוא לא ינוח היום.

בדיקה אחרונה. הצינורות מחוברים, הזכר יושב על הנקבה, הטבעת
בדיוק במרכז, הכל משומן. הוא מסובב שני כפתורים ימינה, המנוע
מתחמם. יחידת ההזרקה מתחילה לפעול, הזכר נע קדימה, דוחף על
הנקבה, נסגר, הצילינדר דוחף פנימה, מזריק חומר גלם לוהט, מותך,
נפתח ופולט גוף פלסטיק אפור, מושלם.

יעקב עומד ליד המכונה ומביט בפעולה, לוקח סיפון מהקרטון ומסתכל
עליו בריכוז, מעביר עליו אצבע, מוודא שאין דפקט. רק אח"כ הולך
להאכיל את הדגים, צועד לאט, כבד, הרבה משקל יש לו. קודם הוא
מביט בהם, אוהב להביט בהם, שקטים, לא יודעים שהם קישוט בתוך
מפעל פלסטיק מסריח. חשוב שתהיה קצת אסתטיקה, משהו יפה בתוך כל
החרא הזה. אז הם שוחים, ועוד קצת שוחים, והוא מביט בהם נעים.
זה עושה לו טוב, לרגע הוא שוכח את כל הטרדות הקטנות והגדולות.
זה כמעט כמו להתעסק עם הגינה. הוא מפזר מעט אוכל לקטנטנים שלו,
איש לא משלם לו בשביל האוכל, זה הוא שהביא את האקווריום, זה
הוא שמטפל בו. הכל מהכסף שלו אבל לא אכפת לו. ברגעים שהפנים
שלו ניבטות מולו במראה הוא נזכר בדגים שלו, שלווים. ומסיט את
הפנים.

נורה מספר שבע כבויה. ארז עובר במסדרון, זריז נעצר ליד יעקב,
"הצינור בתשע לא יוצא, הוא תקוע בגוף". יעקב מהנהן והולך
לכיוון המכונה. לרגע חשב שיוכל לנוח, לעשן סיגריה, אין זמן,
היום הבוסים רואים הכל במחשב, נורות נדלקות ונכבות, תבניות
שצריך להחליף, כל הזמן להחליף. בשביל זה הוא כאן. טוב, לפחות
יש לו מקצוע. וכבוד. לא כמו שהיה לאבא שלו, המולא, אבל בכל
זאת. טוב, שם זה היה אחרת, שם זה לא פה. שם אי אפשר היה
להישאר, אבא כבר היה חולה, לא רצה למות בחו"ל, אמר שאי-אפשר
לעשות קדיש בין הגויים. ריססו אותנו בדי.די.טי אפילו שהיינו
מלובשים יפה. מאז עברו הרבה שנים וברוך-השם דברים הסתדרו, בית,
משפחה, ילדים, מוטי. מוטי. אם הוא רק היה רוצה, היה יכול לעשות
משהו עם עצמו, לבקש מהמנכ"ל הכשרה, לימודים. כאן, במפעל הזה,
מעודדים את זה, אפילו אותי שלחו לקורס באנגלית, אחרת איך הייתי
מצליח להפעיל את המכונות החדשות עם המחשבים. אם הוא רק היה
רוצה. אולי היום אני אדבר איתו בערב, אם הוא לא עושה משמרת
לילה. בלילה הוא אוסף את מה שיוצא מהחורים במכונות, הוא חושב
שאני לא יודע את זה.

פעם גם יעקב היה מביט בהן שעות, חשב שהן יפות, סלסולים, פקעות,
מערבולות של פלסטיק. חמות כשהן יוצאות, אפשר עוד לעצב אותן,
כ"כ גמישות, וכשהן מתקררות, הן כמו אבנים קרות, קשות,
ובלתי-אווירות. צורות מעניינות יש להן, קוראות לך לגעת בהן,
לחוש את האטימות.

מוטי אוהב לשחק בהן. הוא אוסף אותן, קורא להן "הנזילות שלי".
הוא חושב שאבא שלו לא יודע על זה.

יעקב ניגש למוטי.

"אתה עושה משמרת הלילה?". "כן", הוא עונה. לא מרים את הראש.
"רציתי לדבר איתך", מהסס. "גם מחר אני עושה". "רציתי לדבר
איתך. טוב... אולי בשבוע הבא", והוא מתרחק. הוא מתרחק ומתקרב
למכונה. גם היא ישנה, ממשיכה לעבוד, לדחוף קדימה ואחורה, גם
כשהמוצר תקוע, דופקת כרגיל, פנימה-החוצה, פנימה-החוצה. יעקב
נעמד לידה, מתבונן בה בריכוז. יודע שהפתרון צריך לבוא ממנו,
הוא בסה"כ בחור חלש. אני אדבר עם ארז, אפילו עם המנכ"ל אם
צריך. הוא מכבה את המכונה, נאנחת פעם אחרונה ואז שותקת. לא
יכול לסבול את השקט, מרגיש לא טוב, כאילו משהו חסר. בידיים
מחוספסות, מעובות ממגע ברזל, שולף את שני הצינורות הדפוקים
וזורק לקרטון של הפגומים. יעקב מזהה מיד את הבעיה, הצינור
תקוע, לא יורד מהתבנית, אולי הוא לא רוצה. איך יכול אדם בלי
שאיפות? כל החיים ליד מכונה? תקוע. צריך לעזור לו. אני אדבר עם
ארז, אולי הוא יצליח. מוציא סנטימטר מארגז הכלים ומודד את
המרחקים. הכי טוב לחבר צינור שיוציא לחץ אוויר, דחיפה קלה, לא
אלימה, שתשחרר את המוצר מהתבנית. עוד אלתור קטן שלו. כן, כן,
ככה צריך, בעדינות. משתהה רגע ליד המכונה, אולי הוא הוזה, בוחן
את הצינורות שכעת נפלטים, חמים, כ"כ נעימים למגע.

רגע לפני שהוא עוזב את המכונה הוא בודק מה מצב הנזילה. הו, הו,
נזילה יפה, שבע-שמונה שעות אולי. מוודא שאף אחד לא רואה ומכניס
אותה לכיס האחורי של הג'ינס.

ארז חולף לידו, תזזיתי כמו תמיד, יעקב מכחכח, הקול שלו עמוק.
"אולי יש לך רגע?", "משהו דחוף?", "לא. כן, קצת". ארז נראה
מופתע. "בוא, בוא, נשב במשרד שלי", אומר ומושך את יעקב בזרועו,
נגרר אחריו כמו ילד קטן. "שתית היום? קח קצת מים", מוזג מים
מינרליים לכוס פלסטיק. יעקב באמת לא שתה כלום חוץ ממיץ הענבים.
"כן, יעקב, במה אני יכול לעזור לך?". עדיין שותק. "תראה, ארז,
אני הייתי רוצה את העזרה שלך... מוטי... אתה יודע, הבן שלי,
הוא עובד ליד המכונה. כבר הרבה זמן הוא עובד שמה. אני הייתי
רוצה. איך אני אגיד לך... שתעזור לו לצאת משם, שיתקדם, שלא
יהיה סתם פועל". ארז לא ציפה לזה. ארז לא ידע כיצד להגיב. חלף
הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שלארז נתקעו המילים. הוא שתק רגע
ולקח נשימה עמוקה, גורפת.

"אני מבין מה אתה אומר, יעקב, ואני מבין שזה בא ממך. אבל דבר
כזה, בקשה לקידום, צריכה לבוא ממנו. יעקב?!". המבט של יעקב היה
חלול, מבט של איש שמביט על המחשבות של עצמו. "תראה, אני מבין
שאתה דואג לו, הוא הבן שלך, אבל דבר כזה צריך לבוא ממנו. אם
הוא לא רוצה להתקדם, איך תוכל אתה לקדם אותו?". והפעם הוא חיכה
לתשובה, לתגובה לפחות. "בסה"כ אני רוצה שיהיה לו מקצוע". "אני
מבין כל מה שאתה אומר אבל דבר אחד אני לא מבין - איך יהיה לו
מקצוע אם הוא רוצה להיות פועל. מי כמוך יודע שכל אדם נוצק
מתבנית אחרת. ולא כולנו אותו הדבר. אולי מוטי רוצה להיות רק
פועל", "לא. לא יכול להיות. אף אחד לא רוצה להיות פועל. אני לא
מצליח, אני לא מצליח לדבר איתו". ארז שתק, נתן לדברים לשקוע.
"נראה לי, יעקב, שזה משהו שאתה צריך לדבר עם מוטי. אני הייתי
רוצה לעזור לך, באמת הייתי רוצה, אבל אני לא יכול. הוא ילד
גדול, אתה יודע?!". יעקב שתק ויצא מהחדר של המנהל.

הוא ניגש לקטנים שלו, הדגים. הוא רצה להירגע בקרבם, חשב שיוכלו
להמיס את כל המחשבות, הצעקות בעצם, בתוך השקט של המים. הן עלו
כמו שהאוכל צף. ואז הוא ראה את מוטי עובד ליד המכונה. הוא
הסתכל בו, ממש הסתכל ולא ראה דבר חוץ מפועל פשוט בלי פנים, בלי
צורה. סתם פועל, לא עוד קישוט, לא עוד חפץ שמייפה את הסביבה.
שלו, של יעקב. ופתאום זה נראה לו בסדר.

הוא ניגש אליו ושם לו ביד את הנזילה שקודם הוא אסף. מוטי לא
אמר תודה, הוא לא היה צריך. הוא הסתכל בפנים של אבא שלו, עמוק
בחטטים, הוא בעצם לא היה מופתע. כאילו כל החיים, כל הזמן הזה
במפעל, הוא חיכה לו עם יד מושטת. פתוחה.