"אז, מה עושים עכשיו?"
"לא יודע, מה עושים עכשיו?"
"אל תעשה את זה"
"את מה?"
"אל תעמיד פנים שהנך מה שאינך. זה מעצבן ולא מועיל. אתה אינך
מועיל לי כרגע"
"זה תמיד סביבך לא כך? נדמה כי מה שאעשה אינו משתלם לעולם
כשלמעשה איננו משתלם לך"
"אך לא לי בלבד. רבים יסבלו ממעשיך."
"אל תאשימני בהריגתו"
"חלילה."
"אל תעשה את זה."
"את מה?"
"אל תעמיד פנים שאינך מה שהנך."
שניהם הביטו לעבר הגופה ומשהבחינו כי זו נסחפה לה , סבו על
עקביהם והחלו צועדים זה לצד זה .
"יש לנו את אותו הצעד עכשיו." אמר וויליאם בשקט.
"זה לא אומר שאנחנו דומים. אתה פשוט הולך מהר יותר עכשיו."
"אתה מכחיש הכל עכשיו, כמו שבוודאי תכחיש כל קשר לפרשה."
"איזו פרשה?" שאל בקוצר רוח.
וויליאם הניד בראשו." אני מגנה אותך"
"שיהיה לך בכיף" מסר לו אלפרד ונפנה לפתח ביתו שם חיכתה לו
ארוחה לשני אנשים. איפה האורח שלי? שאל את עצמו.

למחרת כשנפגשו השניים חקר אלפרד בהיעלמותו המפתיעה של אורחו.
"הרגנו אותו" אמר וויליאם בנימה שהיית משייך לאחיו אלא שאלו
החליפו בניהם תפקידים עם הגיעם לצומת בחייו של וויליאם.
"מי? מי זה אנחנו?"
"אני ואתה, אלפרד. שברנו לו את הראש עם קרש."
"מה באמת?"
"לא. הכנו בו עם כתבי הקודש"
"הרבצנו בילד תורה אם כך!" אלפרד שמח על החדשות.
"לא אלפרד." הוא עוד ענה בסבלנות בשלב הזה. לפתע נסחפה לרגליהם
גופה מנופחת וחבוטה כמעה.
"אתה  רואה" אמר וויליאם והחווה לעבר הגופה בידו הגרומה.
"אני חושב שהתעוורתי כי כל שאני רואה הוא אותך מדוכדך כאשר
יודע אני שאין זה כך. אתם הצעירים, תמיד עושים כזה מאמץ לסבול,
באמת וויליאם, זה מתיש."
וויליאם הרים את עיניו מהגופה כדי ליירט את אחיו במבט מלוכסן
אלא שזה נפנה משם והחל שוחה לגדה השניה.
"מר הרל לאן זה?" צווח וויליאם.
מר אלפרד הרל שב הביתה רטבטב באותו ערב. רק אחרי שנכנס בהקפדה
שלא להרטיב דבר נזכר מר הרל בכמיהה מסוימת, כי אין בבית איש
העלול לנזוף בו על השארת סימני חיים. הוא סגר את הדלת , משאיר
את יומו וחומריותו מאחור. מר אלפרד הרל הלך לביתו של אחיו.

וויליאם הרל היה עסוק אותה שעה בצחצוח ציפורניו ומירוק
אצבעותיו שכן סטרילי היה וויליאם זה ושטף ידיו פעמים רבות
במהלך יומו הארוך.
"שוב אתה שוטף ידיים?" הדלת נפרצה  בחופשיות ובעדה נכנס אלפרד
אחיו הגדול.
"אני מוכרח לשטוף ידיים. אני מרגיש מלוכלך."
"לעולם אל תצטדק, ברגע שתתחיל לא תגמור ואנשים ירמסוך
בחופשיות."
"רק לך אני נותן לרמוס אותי כך" השיב וויליאם שהיה חכם בהרבה
ואף היה מודע לזה.
"טוב לדעת שמישהו שומר כבוד במקום המסריח הזה." זה לא כבוד חש
וויליאם לעצמו, זו רחמנות, אך הוא נמנע מלהגיד זאת בקול שכן
ריחם הוא על האיש אשר עמו חלק רחם.
"בוא" אמר אלפרד.
"הכל בסדר?" שאל וויליאם, מודאג מן היוזמה הפתאומית.
"הכל בסדר, זזים."

שני גברים, האחד צעיר אך רם וגרום, הילכו להם ברחוב. הצעיר
בצעדים קלים ואילו אחיו התנהל כדרכם של אנשים הנושאים את
שכמיהם בכבדות כאילו היו אלה עוולות היומיום.
"מר בייקר..." פתח וויליאם.
"הוא מתארח אצלך הלא כן?"
"הקצב הזקן?" השיב אלפרד בקימוט גבותיו לעברו של אחיו.
"או הסופר הצעיר, תלוי עם איזה פן בחייו בוחר אתה להתרועע"
"חשבתי שאתה מקבל הכל ברגע שמלין אתה את האיש בביתך"
" הו, לא" השיב וויליאם נחרצות.
"אתה תזכה לראותו בכללותו אם וכשאר-"
"אנו פונים פה" קטע אותו אלפרד הן מילולית והן פיסית כאשר נכנס
בו מימינו והחל חוצה את הרחוב לעברו השני.
"אלפרד! לאן זה?"

שעת ערב מאוחרת. שני גברים פוסעים, כל אחד בהחלטיותו הוא, אל
עבר אדם שלישי הניצב על שפת הנהר.
"שלום לך" קרא אלפרד אל עבר הקצב הזקן.
"הלו אלפרד, וויליאם" וויליאם הנהן בתשובה והחל מניע את רגלו
בעיקשות על מרצפות הכביש כאילו ביקש לסדרן מחדש.
אלפרד הניף את ידו וחבט בראשו של הסופר הצעיר, זה נפל לקרקע
ובאיבחה של רגע התנפל עליו וויליאם והחל לחונקו.
באותו אופן שהיה פורט על מיתרי גיטרה, טפף כל העת בקצות
אצבעותיו המוארכות על צווארו המכחיל לאיטו של הקצב הזקן.
משסיים את מלאכתו התרומם וויליאם באחת, נבעט מעצמו ומדחפיו.
מר אלפרד הרל בעט ברגלו את גופתו של הסופר הצעיר והיא החלה
שוקעת בנהר כשם ששקעו חלומותיו ביום ההוא. למחרת  תצוף היא
לפני המים כמשקעיו משכבר הימים.
"אז מה עושים עכשיו?" אמר אלפרד.
"לא יודע, מה עושים עכשיו?"