הנה הם, הם עומדים שם. מסתכלים עלי. אני בכלל לא כזאת מוזרה
כמו שנראה להם... רק קצת משוגעת... מי לא היה? מה הם רוצים
ממני?
הם מנסים לראות יותר טוב, לחקור, להבין. הם לא מבינים שהם
בחיים לא יצליחו להבין? לא נמאס להם לנסות? הם מנסים להתקרב
ויחד עם זה מרחיקים את כל מי שמצליח לעבור סנטימטר. אני לא
אבין את זה, אני לא רוצה להבין. אומרים לי שיש לי בעיות. טוב,
אז תהנו!
הנה הוא! הוא שם! עומד באמצע, ביניהם. לא, זה ההוא ששם, יותר
משמאלו. רגע, לא אמרת שההוא מאחוריו? לא יודעת. אבל מה זה
אומר?
הוא התקרב!!! מה הולך פה? איך?! 'אני שונאת אותך על זה!'
הוא מדהים... 'אל תיגע בי! אני אמות! אם הוא יתקרב עוד קצת...
זה יהיה הסוף'.
עוד סנטימטר... ועוד סנטימטר... ועוד אחד, ועוד אחד... 'הוא
כבר ממש קרוב, עוד צעד אחד ואני אפול. אני אקפוץ, אני אמות -
ואם לא, אני אגרום לי למות'.

אני לא מבינה עכשיו מה היתה ההתלהבות שלי אז ובששת הפעמים
שאחרי... איך לא ראיתי שהוא לא ניסה להגיע אלי. הוא לא ניסה
להבין. 'ואני עוד חשבתי שכן...' הוא רק רצה להגיד שהצליח
להתקרב...
כל כך שונאת. לא יכולה לראות יותר, להראות יותר. הבכי.

- "אבל אני יודעת היום שלעולם לא אשמע 'אני אוהב אותך', והוא,
הוא כבר מת ואני עוד בוכה עליו אבל אחרי חיים שכאלה מי עוד
ירצה לחיות, אפילו אם יש לך אהבה?"
- "אני מבינה."
- "וזה לא נכון שהאהבה תמיד מנצחת, עובדה שהוא אהב והוא כבר לא
יאהב, הוא מת!"
- "אל תבכי."
- "טוב, לפחות אפשר להגיד שבאיזו שהיא מידה האהבה כן
ניצחה..."
- "למה?"
- "הוא מת כשהוא אוהב, כשהוא אוהב אותי..."
- "אהה..."
- "מה 'אהה'?! מה?! אני שונאת אותך, אתה שומע?! שונאת!!! למה
השארת אותי פה?! לבד... כי ידעת שזהו, שאני תמיד אשאר לבד..."

אני עדיין שם, שוכבת על הארץ, מרחיקה את כולם, והם עוד עומדים
שם. מתי ימאס להם? אני מסתכלת שוב... לא, הוא לא שם. הוא אף
פעם לא היה שם ואף פעם לא יהיה. כי הרי הוא הסיבה שבגללה בכלל
הגעתי למצב הזה...
אז נכון, הוא התאבד. גם אני בדרך לשם. אבל אני לא אהיה איתו,
אני יותר מדי שונאת וכועסת עליו, שיתפגר לבד, לי הוא לא קרא.
אני רק אפטר מכל הסבל הזה וארחף לי עד שמשהו יקרה ויזיז אותי
משם...