ניק קייב אינו מניח לי, מנגן באוזניי ובראשי את מנגינותיו
המורבידיות בתקווה לזכות בישועה.
אך הישועה לא תבוא ממני, אני רוצה לצעוק אליו. אני בעצמי עדיין
מחפש אותה.
מעיין בחוברת של הדיסק, אני נתקל באי-מייל של ניק. לא משהו
מפואר, סתם כתובת הוטמייל פשוטה שניתן לפנות אליו באמצעותה עם
הצעות או הערות. אני מסתכל על תאריך הוצאת הדיסק - 2001.
תקווה חדשה מתחילה לאחוז בי, ואני מהר מאוד ממהר לצמצמה, לא
להתלהב יתר על המידה, שלא אתבדה כמו תמיד. עברו שלוש שנים,
אולי יותר, מאז הוצאת האלבום הזה. אולי בינתיים מצא ניק את
הישועה? אולי בינתיים הבין מהו אותו דבר שחסר לי וחסר לו?
אני מנסח לו מכתב קצר, בוחר את מלותיי בקפידה, ושולח לו
בדואר-האלקטרוני.
בקוצר-רוח רב, אני מחכה יום, מחכה יומיים, והנה, אי-מייל חדש
צץ בתיבת הדואר שלי, וכתובת השולח הוא לא אחר מאשר ניק, האחד
והיחיד.
אני מביט באי-מייל, חושש לפתוח אותו. כל-כך הרבה מתקוותיי
תלויות בו, והחשש מהאכזבה גדול מדי.
ללא היסוס, אני לוחץ על כפתור המחיקה, וסוגר את המחשב.
'בטח זאת סתם הייתה מודעה על הדיסק החדש שלו בכל מקרה,' אני
מעודד את עצמי, והולך לישון.

יואב תירוש.
21.10.2004