מדי פעם אני רואה את רחובות לונדון בראשי.
פתאום יש לי מעין פלאשבק כזה... והנה אני ילדה בת 20, נוסעת
ב-tube הלונדוני לבד. סביבי עיתונים שהשאירו מאחוריהם נוסעים
אחרים. והרכבת יוצאת מהמנהרה, נוסעת מעל לגגות הבתים. כולם
נראים אותו הדבר, קטנים כאלה, קצת ישנים. נעצרת בתחנה. איזור
לא משהו. גרפיטי על הקירות. תערובת - לבנים, פאקיסטנים, הודים.
כמה תחנות אחרי וכבר איזור יותר טוב. אני יורדת והולכת לתחנת
האוטובוס.

שעות. שעות אפשר לחכות לאוטובוס בלונדון, באנגליה בכלל. וקר.
אבל טוב לי בקור. אני יורדת בפינצ'לי רואד המפורסם. באחד
הרחובות הצדדיים והיפים שוכן ה-Hampstead School of Arts. בית
גדול, יפה. אני נכנסת פנימה. מקבלת נייר וגיר. אני לא יכולה
לצייר בגיר. מחליפה לעפרון. איחרתי קצת. נכנסת לשיעור.

הוא שרוע על הרצפה, שחור ויפה. לא ידעתי שמציירים עירום.
כולם כבר סידרו את הכנים שלהם בזויות המתאימות, כך שהרגל שלו
שקצת מכופפת תסתיר את מה שצריך להסתיר. בלית ברירה אני מעמידה
את הכן במקום היחיד שנותר - המקום שלא מסתיר מאומה.
הוא מלווה אותי במבטו. שנינו קצת נבוכים.

בהפסקה אומרת לי אחת התלמידות שהוא ביישן. אנחנו מביטות ברישום
שלי. מהזוית שלי רואים הכל. "נראה כאילו הוא תלוי", אני אומרת.
אנחנו צוחקות. ואז אני קולטת שהוא בחדר ההלבשה הסמוך, רואה
אותנו מביטות ברישום וצוחקות. זה לא נראה טוב.
"נראה לי שהוא לא ימשיך עם זה יותר", אני אומרת לה.
לא נעים לי. ממש לא נעים לי ממנו.

בחזרה לתחנת האוטובוס מלווה אותי האוסטרלי. הוא מצייר מדהים,
רק שהוא נתקע קצת באופנת הפאנק. יש לו מלא פירסינגים ושיער
מחומצן שמחליף צבעים מצהוב לורוד למוהיקני. אבל הוא כזה
ביישן... עד שהיה לו אומץ לדבר איתי... טוב, בעצם אני דיברתי
איתו... הוא מדליק ג'וינט בדרך לאוטובוס. כבר חשוך בחוץ. לפני
שאנחנו עולים לאוטובוס הוא משליך אותו בפח.

הוא יורד בתחנה שלי. פה שנינו צריכים לקחת את התחתית - אני
צפונה, הוא דרומה. הוא מתמהמה. "שנלך למקדונלדס?" אני שואלת.
"כן, בטח".

יוצאים, ושוב עומדים ליד התחתית. זה היה השיעור האחרון. שוב
הוא מתמהמה, ממאן ללכת. בסוף נפרדנו, כל אחד לדרכו - אני לקחתי
את התחתית לצפון לונדון והוא נסע לכיוון השני. מוזר שאפילו לא
החלפנו כתובות אי-מייל.