הגעתי אליך מאוחר בלילה, הכנת לי את הקפה בדיוק כמו שאני
אוהבת.
דיברנו על דברים שרק אני ואתה מכירים.
סיפרנו וצחקנו על כמה שאנחנו דומים, אכלנו קצת ונכנסנו לפוך
וראינו את הסרט, אבל אני כל הזמן פזלתי וחיפשתי אותך שתסתכל
עליי.
כשהסרט נגמר המשכנו לדבר אל תוך הלילה, וכשהגשם לא הפסיק לרדת
בחוץ רעדתי, אני לא יודעת אם זה מקור או ממך, עוד לפני שהספקתי
למצוא משמעות השעה כבר עברה כאילו עברו אלף שנות אור.
נשארתי לישון כשאתה לא מפסיק ללטף אותי ברכות של אהבה תמימה.
רמזת לי לא לחפש משמעויות בשמיים כי הלילה לפחות הוא שלי.
התעוררתי לבוקר אחר, מבולבלת, קצת נסערת, ספק אוהבת, ספק
חולמת, ספק ממשיכה, ספק נשברת.
רק ידעתי ששוב אני לבד מתחת לשמיכה.
שוב תלויה בין ספק לאמיתה, השארת אותי מבולבלת מתמיד, בוהה
בקירות, חושבת וחושבת, לא מצליחה להרדם, מבקשת לדעת, מבקשת
אותך.
מנסה להבין איפה טעיתי ומה לא בסדר איתי.
איך אתה לא מוצא אותי לאהבה כשאני משתוקקת לשלך, משתוקקת לתת
לך את שלי.


שמות לא ידועים.

מקומות סגורים.

אני ואתה.

בין קירות תלויים.

חשבתי שידעת,

אבל הזמן עשה את שלו.

ואני

נשארתי על הקיר.