המחסום הגדול שנקרא "דף לבן" הוא המחסום המפחיד מכולם,
איך עוקפים אותו, או יותר גרוע, איך ממלאים אותו?
איך ממלאים את הדף הזה שמשתמש בנשק הכי קטלני שיש לו להציע:
הריקנות
החללים הענקיים האלה שבהם מחשבותינו מתרוצצות ממקום למקום,
מחפשות מקום להתבטא בו, מקום להתממש בצורה הטובה ביותר.
וזה בעצם עוד נשק.
החרדה ממימוש שגוי, או אולי יותר נכון, מימוש לא ממצה, זה נשמע
הגיוני?
אז כותבים עוד שורה, ועוד שורה, וצריכים למנוע מהעיניים לקפוץ
לראשית הדף ולעשות את הדבר אותו כולנו מתוכנתים לעשות -
לערוך, לבקר ולהציב סטנדרטים שלעולם לא נעמוד בהם במסגרת
החיפוש אחר יצירת המופת שטמונה בנו.
אבל בסופו של דבר הכל תלוי ברגש, וזה מה שאנחנו נכשלים להבין.
אנחנו יצירת המופת כי אנחנו מרגישים.
הדף הלבן הזה יכול להיות הסיוט הגדול ביותר או דרך מילוט
מופלאה.
שורות על גבי שורות שחוצות הרים וגבעות, חומות וגדרות,
והכי חשוב, את הקו הדק הזה בין המציאות לדמיון.
אז אני יושבת ומסתכלת על הנמסיס שלי ורואה שבלי לשים לב
הבסתי אותו - כתבתי עליו.
וזה לא משנה אם זו מילה אחת או מיליון. העיקר שאותן מחשבות
ואותם רגשות ימשיכו לזרום - שלעולם לא יעצרו.
הניצחון מתחיל מהנפת העט או ההקלדה הראשונה, לא מהאחרונה.
נעיז - ננצח, נתן לרגש סוף סוף מקום לביטוי.
נפחד - נפסיד, כי אין דבר יותר גרוע ממחשבה יצירתית שגוועת
בראשינו ללא כל ביטוי.
באתי לגייס צבא של לוחמים, לא, יותר גרוע, יוצרים!
אני מכריזה מלחמה על הדפים הריקים, על בדי הציור הבתוליים,
התמונות והסרטים שטרם צולמו והסימפוניות שמחכות להיכתב, כי
בסופו של דבר הכל מסתכם במשפט אחד שאמרו רבים וטובים לפני:
                          אמנות או נמות.

מי מכם יעיז להצטרף?