נחמן, כלבי, ואנוכי התהלכנו במדרכת הטיילת. צלחות מעופפות
בצורת חילוזנות עם קרניים מילאו את השמיים והסתירו את כל
הכוכבים. ספסלים לא נשארו לבד, פנסי רחוב עם תאורת לילה בצבע
אדום אירחו להם חברה. חוף מוזר לעיר זאת, צדפות במקום חול, זהב
במקום מים, ורק פילים הודיים עם רובים במקום זין ממונים לשמור
עליו. חתולים רקובים, סוסים מתים ודם של חרגולים נמכרו
בחנויות. גפיו של נחמן החלו לרעוד, אני לעומתו הוצאתי את
הארנק.
"דם חרגולים בשבילי, כבד חתול בשביל הכלב", אמרתי, שילמתי
והלכנו. קילקול קיבה אני לא אקבל היום, לקפצוץ גבוה - אולי.
דמויות שחורת ומאושרות התהלכו ברחובות. מה, עד לפה הגיעה
האיסלאמיזציה? גם פה מתהלכות שוודיות עם ילדים שחרחרים?
ואיך נראה פה פיגוע התאבדות - קרני לייזר ירוקות שמפזרות
מסמרים?
אדם לבן שעבר מולי, נתפס כדמות ישנה ומוכרת מהעבר. חולצת
הכפתורים הלבנה ומכנסי 3/4 לבנים, נעלי כדורגל וכובע הציירים
שלו הזכירו לי יותר מאי פעם את כדור הבדולח שלי. "אז אתה הוא
זה שידע את סודות העתיד, ושמרת אותם לעצמך?" הפנתי אליו את
טענותיי, בעודי מחפש את סכיני בכיס.
"פחדתי לדבר, ממילא זה היה קורה." הוא התבכיין כמו נקבה עלובה.
הוצאתי את הסכין ודקרתי אותו בשתי עיניו, "אתה יותר גרוע
מפינוקיו", צרחתי עליו בעודי מסתכל על הנוזל הסגול שהחל לנזול
לו משתי עיניו.
המשכתי להתהלך, כאשר תנועותי היו מקריות לחלוטין. ארמונות
ענקיים ועגולים נראו מבעד לאופק, גופות תלויות מבעד למרפסות על
חבלים, אנשים פעורי-פה התהלכו ברחובות העיר, כשדרכם הייתה
מופנית לכיוון בתיהם. ורק אני, כדור צדיק עם כלב פחדן, ממשיך
לנדוד במרחב השחור, בעקבות קצת שקט.