השרשת שלצווארה
הפכה מזמן לשלשלאות
אפופה בתוך אבק כבד
צינוק אפל
כלא של בדידות
והנשמה זועקת בחדר החלול
איש לא שמע אותה
וגם לא ישמע
היא לעולם לא תכיר בחירות
השמיים הכחולים
כה נשגבים ורחוקים נראים מכאן
וכשנגעה בהם, כמו חלומות
נהפכו לערפל אפור וקר
היא אסירה של עצמה
חומות שהציבה, לבנים גבוהים ונוקשים
רק אשליה שלא ניתן לנפצה
כל יום דועך וליל מביא אימה
ונר בוער הוא לא ישא תקווה
רק הזיות שמייסרות אותה
כל פעם בחשכה
השקט השורר הפך לאטימות של כלום
היא נהפכה עיוורת וחירשת
שם נעלמה כלא הייתה
ביגון של דממה אילמת |
