זה סיפור על איש אחד, לא מושלם, כמו כולנו... היו לו בעיות,
היו לו חרטות, היו לו דכאונות, אבל הבעיה הכי גדולה שלו היתה
שהוא לא ידע לתת לאנשים ליהנות מהספק. הוא לא יודע להבליג על
כלום, כל פעם שחוש הצדק שלו היה מתעורר, הוא ישר היה נכנס
למלחמה. הוא לא הבין שלפעמים הוא צריך להבליג גם אם הוא רואה
דברים נוראיים, ודברים שנראים בעיניו כחוסר צדק משווע, ממש מול
עיניו.
לפעמים פשוט צריך לתת לאנשים ליהנות מהספק.
כשלמד בחטיבת הביניים התווכח עם המורים על שעות הלימודים ועל
מגבלות הלבוש בתחום ביה"ס, ולמרות שידעו שהוא כנראה צודק אמרו
לו כל מכריו שלא כדאי לו להסתבך על כאלו שטויות, שישמור את
הריבים לדברים החשובים באמת.
אבל הוא לא הקשיב, ואפילו לא עשה כאילו הוא מקשיב, כי הוא לא
ידע לתת לאנשים ליהנות מהספק. וככה הוא הצליח לעצבן את המורים,
את ההורים, ואת כל מי שמסביבו.
בתיכון התווכח עם המורה ללשון על דקדוק, עם המורה לאנגלית על
שתי נקודות שהיא הורידה לו על אות קטנה בתחילת משפט, עם המורה
למתמטיקה על העובדה שיש לפתור בעיה במבחן עם דרך הפעולה ולא רק
לכתוב את התוצאה, וכן הלאה וכן הלאה... עד שבסוף העיפו אותו
מהתיכון בטענה שהוא מפריע למהלך השיעור התקין, בכך שהוא עושה
דברים כמו לחלק כרזות נגד דינה, המורה לספרות שאיתה הוא במקרה
רב לפני יומיים על פירוש של סיפור של ביאליק, באמצע השיעור.
כשהוא הגיע לצבא המפקד שלו בטירונות אמר לו ללכת עד איזה עץ,
ולרוץ בחזרה. הוא הסביר למפקד שיש לו פטור מריצה, הליכה,
ישיבה, ושכיבה, אבל בצבא כמו בצבא, המפקד שלו אמר לו "אז
תזחל"!
"תזחל אתה!" ענה בלי לחשוב פעמיים, ועף לכלא לעשרים יום.
ולמרות שהיה ברור שברמת העיקרון הוא צדק, זה צבא! ובצבא
בייחוד, צריך לתת למדורגים מעליך ליהנות מהספק.
עם כל הכבוד לכמויות האנשים, וכמויות ההסברים שהסבירו לו על כל
עניין ה"ליהנות מהספק" הזה, בסופו של דבר הוא אף פעם לא ממש
הבין את זה, וגם אם כן, הוא לא ממש הפנים את זה.
אבל בחיים לפעמים יש הפתעות, ולפעמים הדברים הכי קטנים שקורים,
יכולים להבהיר את הדברים הכי גדולים.
הוא לא היה איש מאד יפה, וגם קצת שמנמן, לכן הוא היה רגיל שאין
דבר כזה שמסתכלים עליו ברחוב, ונועצים בו מבטים. ובגלל זה היה
לו כל כך מוזר שבטיול באנגליה, בזמן שערך מסע קניות בקניון
גדול, כולם פתאום נעצו בו מבטים, ממש הסתכלו עליו, לא על
הכוסית מאחורה, ולא על חלונות הראווה... כל הראשים ממש הסתובבו
אליו.
הוא היה כל כך שמח, ממש מאושר. פתאום הוא הרגיש יפה ומושך...
עד שפתאום אחד האנשים, שכנראה היה תייר, גם בגלל המבטא הלא
מושלם, אבל בעיקר בגלל העובדה שהוא היה כל כך בוטה, שלא כמו
האנגלים ברובם, ניגש אליו, ואמר לו באנגלית די צולעת: "סליחה,
אדוני, יש לך טיקטים על כל הז'קט, אתה יודע? מה קרה, שכחת
לתלוש אותם אחרי שקנית אותו?".
הוא לא היה יכול אפילו לתאר לעצמו בלילה, במיטה, את מידת
האכזבה, אפשר אפילו לומר "את מידת הכעס", שהוא הרגיש כלפי האיש
הזה, שניפץ לו את האשליה, שלקח לו את ההנאה שבספק.

אחותי הגדולה היא זאת שהזכירה לי שיש לי טיקט על המעיל,
והסבירה לי את העובדה שאני לא יודע לתת לאנשים ליהנות מהספק,
אני באמת מקווה שלמדתי את הלקח.