זה שיר פרוזאי
עשוי מאינסוף מעגלי חיים
שנשפכים לתוכי כמו קפה
חם
ומר.
הנצחיות שלי מוטלת
בספק,
זונות מסתובבות באדום וצהוב
ומוכרות את דרך
החיים הנכונה.
הכל חולף,
אני מרגישה את זה על העור
כמו צמרמורת
או אבעבועות רוח שנשארות
מתפללת
שלא לטבוע בתוך
עצמי
שלא להשאר לשכב
ברחוב.
כמה צריך לשתות אדם
כדי להאמין? ומה הוא
שותה, זאת לא וודקה
ולא מים.
הוא שותה שמיים ומתפוצץ,
הם גדולים לו מדי
והמצלר שואל
האם אפשר להגיש, צפרדעים ומוח מטוגן
באלפי שמנים ארומטיים
שיחד עם עוד משהו
מטאטאים את הכל
מבפנים.
חומות מגן,
עטלפים,
שחור ולבן,
צפירות חול וקודש,
שנים,
שעון חול מפורק לרסיסים
של זכוכית וחול, דוקרים
ומעוורים.
ולמה, אני שואלת
התעוררתי לשמיים גבוהים.
אם אתה בטוח שאתה אבא שלי
אז גם אני.
אני אוהבת אותך בכל לבי,
אלוהים. |
