זהו סיפור קצר, פרי הדימיון (השני מסוגו), שנכתב ושונה ותוקן
כבר פעמים רבות, עוד מיוני 2004. אך כמו כל מה שאני כותבת
(כמעט), מבוסס על רגשות אמיתיים.

זה היה בוקר יפיפה. השמש זרחה על הגגות, ענפי הערבה הבוכייה
התנדנדו מעט ברוח הקלה, החתלתולים שנולדו בגינה השכנה קפצו
לבקר לקול צפצוף הציפורים, והגיעו בדיוק בזמן כדי לשמוע את
הקומקום רותח, אבל מובן שהם לא עניינו אף אחד. ליקי התכרבלה
סביב הכרית שלה וסירבה להתעורר למרות רעש הזכוכית המתנפצת
שנשמע מהמטבח, שם אמא שלה בדיוק שברה כוס. החתלתולים נסוגו
לשנייה בעצבנות כשהדלת נפתחה ונסגרה, ואישה יצאה במהירות
מהחצר. בבית השתרר שקט.
השקט הפתאומי הוא שהעיר אותה, וליקי בעטה מעליה את הסדין מבלי
לקום. היא פקחה עין אחת והעיפה מבט בשעון הקיר, השעה הייתה
עשרה לשמונה בבוקר. היא הסתובבה לצד השני, פיהקה פיהוק גדול,
והתמתחה למלוא אורכה, עד שאצבעות רגליה הציצו מחוץ למיטה.
היה זה בוקרו של ה-31 לאוגוסט, היום האחרון בחייה שתוכל ליקי
לכנות בערפול רב "חופש גדול", כיוון שאת כיתה י"ב היא כבר
סיימה לפני יותר מחודשיים. היא החליטה אתמול לקום היום מוקדם,
כי לא רצתה שהיום ההיסטורי הזה יעבור ברובו בשינה, כמו רוב
החודש האחרון מאז סיום הפסיכומטרי.
היא קמה והלכה בצעד לא יציב למטבח בחיפוש אחר משהו לשתות,
ועברה ליד החדר הריק כבר של ההורים וחדר נוסף שהיה בדרך כלל
ריק, אך לא היום. עומר, אחיה הבכור, היה מבוגר מליקי בשלוש
וחצי שנים, ובדיוק אתמול בערב חזר הביתה באופן מפתיע למדי ליום
וחצי חופש מהצבא. היא לא הבינה ממש לכבוד מה, אבל שיהיה לו
לבריאות. וכמה שלא רצתה להודות בכך, אחרי 3 שבועות בלעדיו היא
קצת התגעגעה אליו. הוא נועד להשתחרר בעוד 3 חודשים, שבועיים
אחרי תאריך הגיוס המיועד שלה.
היא ראתה את הפתק על השולחן, ואת שברי הזכוכית שאמה לא הספיקה
לנקות כי חששה לאחר לעבודה, והלכה לחפש את המטאטא. אחרי כוס
קפה ושטיפת פנים הייתה ערנית ומוכנה ליום רגיל של חופש גדול,
בכאילו.
ליקי גרה במושב של משהו כמו 600 משפחות, במרחק 40 דקות נסיעה
מנהריה, העיר הכי קרובה. היא הביטה מבעד לחלון והחליטה שהבוקר
המושב בהחלט נראה כמו פרסומת כפרית. היא בילתה את שעות הבוקר
שלפני החום הכבד בקריאה מתחת לאחד העצים, אחר כך עבדה על מתנת
יום הולדת לידיד וצפתה בשתי תוכניות טלוויזיה, לפני שהחליטה
ללכת לבריכה.
היום עבר בעצלתיים, והיא נהנתה מחוסר הטעם שבכל הדברים שעשתה.
היום האחרון של החופש הגדול האחרון, לפחות באופן רשמי, והיא
הייתה נחושה בדעתה שהוא יעבור בסטלבט וכיף מוחלט כמו כל חופש
שמכבד את עצמו.
השעה הייתה בערך 8 בערב כשהטלפון צלצל, וליקי לא הופתעה כשעומר
צעק את שמה בטון קצת נעלב, כאילו לוקח אישית את זה שהצלצול הוא
לאחותו הקטנה ולא בשבילו. זאת הייתה שלי, חברה טובה של ליקי
מנהריה, והשיחות שלהן היו נמתחות בקצב איטי לפעמים יותר משעה
באווירה של שעמום וצחוק, בעיקר עכשיו, כשהן לא התראו יותר מדי
בגלל המרחק. כמעט כל החברים של ליקי גרו בנהריה, המקום בו
למדה, ורובם היו שנה או שנתיים מעליה. הקול של שלי נשמע מרוחק,
כאילו היא בעולם אחר. הן דיברו כמה דקות על החבר'ה שהתגייסו
בחודש האחרון ועל עוד כמה שהיו אמורים להתגייס בחודש וחצי
הקרובים, מה שדרש הרבה מסיבות גיוס וליקי דאגה שתפסיד חלק.
הטון המשונה של שלי התמיה אותה, שלי הייתה תמיד אדם מאוד עליז,
והחיוך לא ירד מפניה כמעט מעולם. מצב הרוח הזה לא התאים לה.
ליקי ניסתה לגעת בנושא מצב הרוח, אבל שלי לא שיתפה פעולה. היא
דיברה כמו מתוך טראנס על זה שרוב החבר'ה משתי השכבות מעליהן
היו עכשיו בבית. זה נשמע חשוד, איך יכול להיות שכל החבר'ה יצאו
לחופש מהצבא באותו זמן? ועוד באמצע השבוע? ליקי התחילה ללחוץ
ושאלה מה קרה. הקול החלול שענה לה הכניס אותה להלם, ולקח בערך
40 שניות לפני שהיא קלטה את המשפט.
בקול חלש היא ביקשה משלי לחזור על זה, והברכיים שלה קרסו
כשהמילים נשמעו שוב.
היא עדיין לא קלטה.

זה היה יום רביעי, השעה הייתה בערך 10 בערב, והיא הייתה באיחור
של שעה למסיבת הגיוס של אסף. עוד 10 דקות הם בנהריה, וליקי
רתחה על עומר כי הם יצאו מהבית כמעט שעה וחצי אחרי המתוכנן כי
לא היה לו כוח לקום. זה היה שבועיים אחרי סוף כיתה י'. את
חבריה הטובים שסיימו י"ב היא לא ראתה כבר כמעט חודש, כי הם לא
למדו ולה היו בגרויות. עכשיו היא הייתה להוטה לראותם שוב לפני
שהם מתגייסים. כשסוף סוף הם חנו מול הבית של יואב היא לקחה את
התיק הגדול מהמושב האחורי, רטנה "תודה" עלוב ועצבני לעבר עומר
ונכנסה לתוך הבית.
זה היה ערב נהדר, היא כל כך התגעגעה לחברים שלה. יואב, חגי,
לינה, שלי, אסף ומאיה התנפלו עליה מיד, והאחרים לא פיגרו
בהרבה. היא הרגישה אהובה, רצויה ושייכת וזה היה כיף, שינוי
מרענן לעומת השבועיים הבודדים לחלוטין לבד במושב שלה. היא
זוכרת שהם שיחקו "אמת או חובה", שבפעם הראשונה בחיים היא רקדה
עם אסף, שדביר הביא לאסף מתנה מביכה נורא ושמיטל ואסף כרגיל
עשו אחד לשני עיניים אבל נמנעו מלקחת צעד רציני יותר. כשהיא
ומאיה הלכו ברגל לבית של מאיה ב-2 בלילה וניתחו את הערב, ליקי
התפוצצה מצחוק כשתיארה למאיה את הקפיצות שעשתה בין השניים
בניסיון לגרום לאחד מהם לעשות סוף סוף את הצעד הראשון. היא
ישבה במשך שעתיים ופטפטה עם יואב, ואחרי זה הייתה עצבנית על
עצמה נורא שלקח לה שנה להתיישב ולדבר איתו כמו שצריך, ושהיא
נזכרה לעשות את זה חודש לפני שהוא מתגייס...

"ליקי?" שאלה שלי בקול מודאג. "את... בסדר?"
ליקי התעוררה, ונוכחה לדעת שהשעה עדיין בסביבות 8 בערב, זה
עדיין ה-31 באוגוסט, והיא עדיין עומדת בסלון ומחזיקה את הטלפון
ביד. "לא... אני לא בסדר... ואת?"
"כנ"ל."
הן שתקו כמה זמן.
"מתי?" היא מלמלה.
"מיטל התקשרה אלי לפני רבע שעה, היא אמרה שזה היה לפני כמה
שעות... לקח להם זמן, את יודעת, להיות בטוחים... לפני שהם
מודיעים. היא בדיוק עברה ליד הבית שלו כשאחותו יצאה משם
בריצה." היא השתתקה, כאילו אמרה יותר מדי.
"מה עם מאיה?"
"אנחנו עושים מן סבב טלפוני... חשבנו שאולי כדאי להשאיר אותה
לך... את יודעת, רק את מצליחה לדבר איתה."
פתאום ליקי לא יכלה לעמוד. כל הגוף שלה רעד מהמחשבה שהיא תאלץ
להגיד למאיה דבר כזה, עכשיו שסוף סוף היא הצליחה לפרוץ קצת את
החומה שלה.
"את מוכנה לעשות את זה?"
"אני באה."
"מה באה? איך באה? מה פתאום!" מיהרה שלי לענות.
"עומר בבית. אני אבקש שיסיע אותי. אני לא יכולה לספר לה לדבר
כזה בטלפון..." ענתה ליקי בקול חלול.
"ליקי, את לא יכולה לבוא לכאן עכשיו... תישני על זה, תבואי
מחר." היא נשמעה מוזר.
ליקי הרגישה כאילו דרס אותה אוטובוס. "אני לא יכולה להישאר
כאן... ואני די בספק עם מישהו מאיתנו יהיה מסוגל לישון הלילה."
היא הייתה אדישה מדי. לא, זה פשוט לא יכול להיות, היא לא
מרגישה את זה, זה לא קרה.
שלי לא ידעה מה לענות. היא פחדה לגעת בנושא שבגללו אמרה ליקי
את מה שאמרה. "בכל זאת... זה לא רעיון טוב... זה יגרום לך
להתפרק."
"עוד לא ממש הספקתי להתחבר, שלי. עזבי את זה. אני באה וזהו.
אני הולכת לארוז תיק. לקפוץ אלייך היום או לחכות למחר?"
"איך שיבוא לך. אני אשמח אם תבואו, אבל זה לא קריטי..." ליקי
יכלה לשמוע שגם שלי מפחדת מהלילה.
"להת', חבובה."
"נתראה."

"עומר?" ליקי דפקה על דלת החדר של האח הישן ונכנסה בלי לחכות
לתשובה.
עומר התהפך לצד השני וכיסה את פניו בכרית. "לכי מכאן..."
"עומר... בבקשה תקשיב לי שנייה..." ליקי מעולם לא התחננה
בפניו, והדבר גרם לו להוריד את הכרית מהראש.
"מה יש לך? את נראית כאילו ראית רוח רפאים."
"הלוואי..." מלמלה.
"מה?"
"לא משנה, אתה יכול בבקשה בבקשה לקחת אותי לנהריה? זה רציני.
בבקשה. אתה יודע שאני אף פעם לא מבקשת ככה."
הוא הסתכל עליה כאילו היא נפלה ממאדים. "ממתי את רוצה שאני אקח
אותך לנהריה באמצע הלילה?"
"עכשיו רק 20:00."
"הבנת את הפואנטה."
"עומר, בבקשה, פעם אחת בחיים אל תשאל שאלות ותעשה לי טובה. אני
נשבעת שאני אזכור את זה כל חיי."
איך הוא יכל לסרב?

ההורים לא אהבו את הרעיון, אבל העובדה שהיא עמדה על סף גיוס,
מה שטכנית עשה אותה בוגרת, והעובדה שעומר היה מוכן לקום מהמיטה
כדי להסיע אותה, שכנעו את ההורים להרפות. היא הבטיחה לחזור
מחר. לא משנה כמה שאלו מה קרה, היא לא אמרה להם. היא לא אמרה
גם לעומר. היא עוד לא יכלה לומר את זה לעצמה.
עומר התמהמה כרגיל, לקח לו המון זמן לשתות את הקפה, המון זמן
להחליף בגדים, המון זמן למצוא את הארנק, נצח למצוא את המפתחות
למכונית. הוא כל הזמן חיכה שליקי תתפרץ, לא בגלל איזשהו רגש
נקמה, אלא פשוט כי היא תמיד עשתה את זה. אבל היא הייתה מרוחקת,
אדישה לחלוטין. הוא ראה אותה ככה רק פעם אחת בחיים: כשדודה
שלהם נפטרה מסרטן, לפני כמה חודשים.
כל הנסיעה היא שתקה. היא פתחה את הפה רק כששאל אותה למי היא
נוסעת. היא אמרה שיביא אותה למאיה, והתכנסה חזרה בתוך עצמה.
כשהוא עצר את האוטו מול בית הקומתיים של מאיה, ליקי נתנה לו
נשיקה על הלחי ואמרה לו תודה, לקחה את התיק ויצאה מהאוטו,
משאירה אותו פעור פה מרוב הפתעה.
היא חיכתה עד שהוא נסע, ורק אז דפקה על הדלת.
אחותה הקטנה של מאיה, ילדה מתולתלת חמודה בת 10, פתחה לה את
הדלת, "היי, מאיה בבית?".
הילדונת חייכה וצרחה לתוך הבית: "מאיה!!! ליקי כאן!" ומיד
נעלמה בפנים.
ליקי לא העיזה להיכנס, למרות שהבית הזה היה כמעט הבית השני
שלה.
מאיה הופיעה, בשרוול וגופיה, ומבט עייף על הפרצוף. "ליקי! מה
את עושה פה?!" חייכה ונתנה חיבוק.
ליקי לא הצליחה להתאפק והחזירה חיבוק חזק, דורש תמיכה. מאיה
הרגישה בזה.
"ליקי? מה קרה? את בסדר?" אמרה בבהלה.
ליקי הסתכלה על החברה הכי טובה שלה, על השיער השחור הקצר,
העיניים הירוקות, האף הקטן... ופתאום, כאילו רק עכשיו שמעה את
שלי בטלפון, היא התקפלה, ממש כאילו קיבלה מכה בבטן, וחיבקה את
מאיה חזק חזק.
"ליקי, את מפחידה אותי." מאיה כמעט חטפה שבץ מרוב דאגה, היא
החזיקה את ליקי בידיים והכניסה אותה לתוך הבית, הושיבה אותה על
הספה והלכה להביא את התיק לחדר שלה. אמא של מאיה, שהייתה בסלון
באותו רגע, הסתכלה על ליקי בדאגה גוברת והולכת. כשליקי קיבלה
את ההודעה שדודתה נפטרה היא ישבה ממש כאן, חיכתה שמאיה תחזור
מהעבודה. אמא של מאיה החזיקה אותה בהכרה עד שמאיה הגיעה, וכך
זכתה לראות את רוב ההלם, דומה למדי למה שראתה עכשיו. "ליקי,
את... אני... את רוצה לשתות משהו? לאכול? לישון?"
ליקי רק הסתכלה עליה בעיניים גדולות, ראתה שהיא כבר יודעת,
שהיא מבינה שקרה אסון.
"מי?" שאלה בשקט.
"בבקשה, לא עכשיו... תני לי להתמודד עם מאיה קודם..." התחננה
ליקי.
"כן... בטח..." מלמלה, בדיוק כשמאיה חזרה.
"ליקי, תגידי משהו. בבקשה..." היא התכופפה והסתכלה ישר לתוך
העיניים של ליקי, שבפעם הראשונה התחילו להירטב. היא שתקה,
ואחרי כמה דקות כבר לא יכלה לעצור את הדמעות. היא התייפחה
בשקט, לא מסוגלת להפסיק, לא מסוגלת לפתוח את הפה, וכעסה על
עצמה שהיא יושבת ובוכה ומאיה עדיין לא יודעת.
אבל היא פחדה. פחדה להגיד לה. לא ידעה איך.
"ליקי, מה - -" התחילה מאיה שוב לשאול, אבל ליקי הרימה יד
לשפתיים.
"מתי דיברת עם יואב בפעם האחרונה?"
"לפני יומיים, למה?" ענתה, מתחילה להיכנס ללחץ.
"שמעתם חדשות בצהריים? על מה שקרה בדרום?" היא פחדה להסתכל לה
בעיניים.
"ליקי..." לחשה, כמעט מתחננת, כאילו אומרת: 'תגיעי לעניין'.
הדמעות שוב התחילו לזרום.
"הוא נפצע?" שאלה בבהלה. "באיזה בית חולים הוא?! בואי!
נוסעים!!!" היא קפצה על הרגליים.
"אני מצטערת... חבובה..." הדמעות המשיכו לזרום לה, אבל היא קמה
וחיבקה את מאיה שעמדה משותקת, מבטה קבוע ברצפה.
"את רוצה להגיד ש - -" היא התחילה, אבל קטעה את עצמה באמצע. לא
יכלה לומר את המילים.
"שלי אמרה שהיא תשמח עם נבוא אליה, אבל... טוב, היא לא
ביקשה."
"בואי", אמרה מאיה בקול חלול. "הולכים."
אמא של מאיה קפצה על הרגליים וחיבקה את הבת שלה. אחר כך חיבקה
גם את ליקי. "בואו, חמודות, אני אקח אתכן."
"לא, תודה," אמרה מאיה. "נלך ברגל."
הפעם היה תורה של ליקי לתמוך בחברתה. הן הלכו יחד לחדר של
מאיה, שם מאיה החליפה בגדים. ליקי לקחה את הסלולארי שלה והן
יצאו מהבית, תומכות אחת בשניה.
ליקי הסתכלה לעבר השמיים הנקיים והיפים, ומבטה ננעץ בירח. הוא
היה בצורת חרמש באותו יום. זה נראה לה כאילו אלוהים עצוב יחד
איתן. אבסורד, איך אלוהים יכול להיות עצוב כל כך? למה הוא לקח
את להן את הידיד? למה הוא איפשר לילד בן 20 לההרג ככה?
הן עברו ליד הבית של יואב בדרך לשלי. כל האורות היו דלוקים,
וכמה מכוניות לא מוכרות חנו ליד. אבל גם כמה מוכרות. מאיה ראתה
את האוטו של אדם, החבר הכי טוב של יואב, שהיה גם שכן של שלי.
"תיראי," היא אמרה, "אדם פה, והנה האוטו של דביר, ושל אסף,
ומיטל... אולי גם שלי כאן. בואי ניכנס."
ליקי היססה.
"תכנסי, אני כבר באה." היא לא רצתה חברה באותו רגע. היא רק
רצתה להיות עם החברים הכי טובים שלה, שניים-שלושה אנשים. קטן
וקומפקטי. היא פחדה מלשבת עם הרבה אנשים, שוב. ואנשים שלא
הכירה. "אני כבר באה... אני רוצה לראות את החבר'ה... באמת...
ואת המשפחה של יואב... אבל בעוד רגע. תכנסי, אני מיד אבוא."
מאיה חיבקה אותה, חזק חזק, וליקי כמעט התחילה לבכות שוב. ואז
היא פנתה לבית ונכנסה פנימה. כשהדלת נסגרה מאחוריה, ליקי פנתה
לחלק האחורי של הבית, לא בדיוק חלק מה"טריטוריה", כמו שיואב
קרא לזה, אלא מין כר דשא חביב, מתחת לעץ ערבה בוכייה, עם ספסל
עץ קטן ונוח. היא התיישבה על הספסל והסתכלה מסביבה, הרגישה את
הרוח הקרירה של הלילה והענפים הדקים של הערבה מתחככים בה,
והייתה לה תחושה משונה ומעורפלת שהעץ מחבק אותה. היא אספה את
הרגליים וחיבקה את הברכיים שלה והניחה לדמעות לזרום. נתנה להכל
לצאת. נתנה לזה לכאוב.
היא הסתכלה על העץ שיואב חרט עליו כשהיה ילד קטן, ונזכרה איך
הוא אמר לה, ממש כאן, כשהיא הייתה באבל:
"Enjoy life; there is plenty of time to be dead".