יעקב מיכאלשווילי שיחרר את מסגרת הברזל המרותכת מהמלחציים.
"אני נוסע לאסתר", אמר לשלמה, רחץ את ידיו בנסורת וסבון וניגב
במטלית מטונפת.
"תמסור לה דרישת שלום ממני", ענה מהמכבש הרועש.
איזה דרישת שלום, הרהר ורוקו נקרש. שוב שתה מהברז הישן. הוא
עטה כפפות עור שחורות על כפותיו החזקות, הכניס את הבונבוניירה
עמוק לתוך סירת-האופנוע והרכיב משקפי-רוח. הרוחות והגשם צלפו
חזק על הרוכב הבודד. אל שאהבה נפשו, יום-יום, שעה-שעה,
ורגע-רגע, דרך חולות ופרדסים עד למוסד בנס- ציונה.
והיא דוממת.
דיכאון כרוני - קבעה ד"ר שטיין.
ליד השער חנה, הוציא את הבונבוניירה, בצעד רחב שותת מים, השוער
נד בראשו, נכנס פנימה וחיכה.
אחות זעירה ושחרחורת תמכה באסתר הקורסת, הכחושה, שערה יבשושי
וצחנה עלתה ממנה.
אין פה מים? נדלק בחימה ושתק. הושיב אותה על ספסל ישן וליטף את
ידיה הבצקיות.
"נשמה שלי, הבאתי לך שוקולד שאת אוהבת", פתח את הצלופן והיא
כבויה. שם קוביה בפיה והיא נשמטה על הרצפה. האחות נגעה בו. ד"ר
שטיין רוצה לדבר אתו. יעקב נכנס לחדר ההנהלה. מאחורי שולחן
גדול ולבן ישבו ד"ר שטיין, פסיכיאטרית, וד"ר טאוב, פסיכולוגית
שהכירה את אסתר עוד מוורשה.
"שב בבקשה", אמרה ד"ר שטיין והציתה סיגריה. הוא ישב חורק
שיניים, בגדי העבודה הכחולים נוטפים.
"מר יעקב..."
"מיכאלשווילי", התרגל כבר. היא נשפה עשן והניחה את מרפקיה על
השולחן הלבן.
"המצב קשה מאד, שום טיפול לא עוזר, זה כרוני והיא תישאר כאן
לכל החיים לצערי."
"מה זה כרוני?", שאל.
"מחלה לכל החיים שלא עוברת". יעקב שתק.
"כמה ילדים יש לך?" שאלה.
"שניים, בן ארבע ובן שמונה."
"תראה, אדוני, אתה גבר צעיר, בריא ועובד. למה שלא תתגרש ממנה
ותתחתן עם אשה בריאה, טוב לך ולילדים".
"לא! אסתר אמא של הילדים שלי, את לא להבין שום דבר!!!" הוא קם
בזעם.
"אתה לא הבנת כלום!" גם היא קמה.
"אני מאמא של ילדים שלי לא הולך!" צעק, "ולמה אתם לא לרחוץ
אותה, הא?! למה היא כמו פעם באושוויץ?! טפו, קיבינימט!" יעקב
שאג כמו אריה פצוע.
"אתה לא תדבר פה בצורה כזאת!" רתחה הפסיכיאטרית.
"אני מדבר מה אני רוצה לדבר, אני חושב את משוגעת גדולה!" ויצא
אל המסדרון כשד"ר טאוב אחריו.
"יעקב, אפשר לדבר איתך בחוץ?" שאלה ברוך. היא הייתה קטנטנה עם
עפעפיים גדולות ששיוו לה מראה משוררי רך. קולה השקט עצר אותו
והם עמדו בחוץ על שביל חצץ מתחת לענף שקדיה מלבלב ביום הגווע.
"יעקב, תראה שיהיה טוב. אסתר תצא מפה על אחריותי ואני אדאג
שהיא תקבל דוש כל יום."
יעקב נרגע מעט ולחץ את כפתה הזעירה.
"איך הילדים?" התעניינה בחום.
"כל אחד אצל דודה אחרת. עבודה, אסתר ולישון... ככה... קשה."
"יעקב, אסתר לא מדברת עכשיו. תבוא פעם, פעמיים בשבוע. תלך
לילדים, הם צריכים אבא."
אשה טובה, חשב ונפרד ממנה.
בחושך חזר לתל-אביב. לאחותו לבקר את הקטן. הילד עמד על המרפסת
וברובה פלסטיק ירה בחלונות השכונה.
"אבא בא!" קראה דודה אווה. הילד כיוון לעבר אביו וירה. יעקב
ניגש נרגש: "בוא, דם של אבא, בוא!"
והוא הניף את בנו. הילד בעט בו ברגליו והכה על קרחתו עם הרובה
באלימות ואלם. יעקב הוריד אותו והילד רץ לשירותים ונעל את
עצמו. בכי חשוך ומר עלה מגרונו. יעקב נקש על הדלת.
"אבא אוהב אותך, תפתח, מותק".
"אני רוצה את אמא שלי!" הוציא צריחה שחורה ונוקבת, ולא פתח.
אחת בלילה, עייפים ישבו על המיטות המוצעות.
האב נקש על דלת השירותים: "אמא באה לבקר אותך מבית-חולים, היא
בריאה!"
נקישת הוו. הילד יצא ופניו חמרמרות מבכי.
"אמא'לה?" הביט מסביב.
לפתע הקיא על נעלי אביו בעוויתות עזות ומתקמרות של גוו הצעיר.