יגיע היום בו תתחרטי.
בו תתחרטי על שעזבת כך את נוף ילדותך.
בו תתחרטי על הזמן שבו חיית לנסות ולא ניסית לחיות.
בו תתחרטי על ההתלהבות שלך למתכת ולאותו גוון שכל כך מחמיא
להם.
בו תתחרטי על הההתמכרות למוצא שלא מוציא.
בו תתחרטי על הרדיפה אחרי המציאה הגדולה שלך.
בו תתחרטי ותביני מה הפסדת.

יגיע היום בו תתחרט.
בו תתחרט על שצחקת על אדם שהיה מאושר יותר ממך.
בו תתחרט על שהעדפת לבעוט בי מלבעוט בכדור.
בו תתחרט על הבחירה ללכת לצד השני.
בו תתחרט על הרצון להרעיל אותי ואת אחיי.
בו תתחרט על האגואיזם שלך ותבין שהיה משהו מאחורי המגלומניות
שלי.
בו תתחרט ותבין מה יכולת להרוויח.

אבל באותו היום לא אהיה שם.
היכן אהיה, איני יודע עדיין.
דבר אחד ברור לי.
אתם תשבו בכורסותכם, בדירות השלושה חדרים וחצי שלכם, ילדיכם
מרעישים (בתגובה תצעקו עליהם), נשותיכם מתלוננות על שאתם לא
עוזרים בבית (בתגובה תכו אותן), בעליכן לא סותמים את הפה על
כדורגל (בתגובה תאיימו בגירושין), ותיראו אותי ניבט מן המרקע.
באותו רגע תתחרטו, ותבינו למה אני הגעתי בזכותי וקצת בזכותכם.
באותו רגע תתחרטו, ותצטערו על מה שהייתם.
ואני?
אני אצטער על מה שתהיו...