"טוק טוק"
נשמע קול.
"מי שם?"
עניתי מתוך הרגל ישן נושן.
"אדולף היטלר!"
"אדולף היטלר, מי?"
"תגיד, אינגל'ה, איפה אתה חי? אתה לא יודע מי זה אדולף
היטלר?"
ענה הקול בנימה מרוגזת במקצת.
"א... אבל ככה הולכת הבדיחה, לא?"
"אינגל'ה, תגיד לי איפה אתה חי?! אדולף היטלר זו לא בדיחה!"
הקול ענה במטא גרמני בעליל, א... אבל אמרת 'טוק טוק'..."
"אז?" ענה הקול בזלזול, "זה לא משנה את העובדה שאתה מתבדח
בנושאים ברומו של עולם!"
"א... אב... אבל..."
"טוק טוק."
"מה?!"
"טוק טוק!"
בנקודה זו, עלי לציין, איבדתי את ניצוץ השפיות שעוד נותר בי.
"מי... שם...?" עניתי בנימה מבולבלת.
"אדולף היטלר!"
"מה?!" ציווחתי ללא בושה כחזיר.
"מה מה? אתה מפקפק בקיומו של אדולף היטלר?" מה אתה מכחיש שואה
ארור?!"
"מה?! לא!" מיהרתי לענות.
"תגיד לי אינגל'ה, איפה אתה חי? אדולף היטלר אחרי למותם של
שישה מליון יהודים! ובנוסף לכך...
טוק טוק."
פה כבר הפסקתי לדבר, רק בהיתי במחזה המעוות הזה.
"אדולף היטלר!" הוא המשיך.
"למה אתה לא עונה, ההה... לא יאה ולא נאה לגוי הארי הזה לדבר
עם יהודי... בגללכם כמעט הוכחדנו!"
והמשיך...
"תגיד לי, אינגל'ה, איפה אתה חי? סבלם של מליוני יהודים זועק
פה!"
ולפתע, מחשבה טורדנית החלה לקונן בראשי, איפה אני?
"טוק טוק."
מה אני רואה, חשבתי, אין הרבה מה לראות.
"אדולף היטלר!"
חדר מרובע, בצבע ירוק בית חולים מחריד שאף פעם לא נמאס לדבר
ברעתו.
"אתה יודע מה עלה בגורלו של אדולף היטלר הנבזה הזה?"
היי, אין פה דלתות...
"תגיד לי אינגלה, איפה אתה חי? הוא הוגלה!"
וחלונות ומנורות, למעשה אין פה אף לא מקור אור אחד.
"הוא הוגלה למקום הנורא ביותר שיש, אינגל'ה."
ממ... אז מאיפה האור הזה בוקע?
"טוק טוק."
ממנו, הוא מקור האור.
"אדולף היטלר!"
למה הוא לא סותם???
"הו, אינגל'ה, למה לא אמרת שזה לא מעניין אותך?"
"איך ידעת?" שאלתי בפליאה.
"חשבת בקול רב, כ"כ רם שיכולת להעיר את ששת המליון שאדולף
היטלר המזוהם השמיד!"
"חשבתי בקול רם?"
"אינגל'ה, תגיד לי, איפה אתה חי? אתה רועש כמו רעש צרחות!"
הזקן החל לערער את שלוותי.
"אני אגיד לך איפה אני גר!" צעקתי ללא שליטה, "אני גר פה! איפה
זה פה?" שאלתי את הזקן.
"אני זה פה ופה זה אני." ענה הזקן, בזמן שסגר את פרצופו.

הכל הבזיק.

"טוק טוק."
"מי שם?" עניתי מתוך הרגל ישן נושן.
"אדולף היטלר!"