לילה. את באה אליי.
ואני שוב לא מאמינה שזו את.
היגיון פשוט אומר שאת מתה, לא שכחתי.
אבל את נשארת, הולכת לפינה, חצי חבויה
מאחורי קיר של חדר מוזר, כמו תמיד, את פשוט שם.
וכמו תמיד אני משחקת עם החברים שלי,
מתעלמת ממך כי זה לא נכון. אבל הלילה זה שונה.
אני מתחילה להאמין שזו באמת את, ההגיון הפשוט הלך.
ואני מסתכלת עליך בפעם הראשונה, ואת באה אליי.
ואני מלטפת אותך ומחבקת, מרגישה את השער הרך, באמת מרגישה, זה
אמיתי, אני מאמינה.
אני יושבת בשקט מלטפת אותך לעוד כמה רגעים, רק נרגעת מהתחושה.
מודה לאלוהים וצורחת תודה.
ואני מסתכלת עליך, על אותן העיניים ואותו הפרצוף, ואת מסתובבת
וחוזרת לאותו המקום, שממנו באת להגיד לי להתראות.
ואני קמה בבוקר עם לב שלם, כל כך מודה לאלוהים, עדיין מרגישה,
עדיין מרגישה אותך.
ואני לא אשכח איך באת לומר לי שלום.
ואיך אחרי כל הלילות שישבת שם בצד וחיכית שאני אאמין, האמנתי.
ואמרתי גם אני שלום.
עם כאב גדול בלב, אני לא אשכח. אני מבטיחה.

זה היה אמור להיות על הכלבה שלי. אבל אנשים לא יבינו איך כאב
כזה יכול להיות על כלב.
25.8.2004- היום שבו מתת, ואני לא הייתי פה.