כשנוגה הלכה ברחוב, מהורהרת, עוברי אורח היו מסובבים ראשם כדי
להבחין בה שוב - כזו היא נראתה, מעניינת, לא צפויה. היא אפילו
לא חשבה פעמיים כשעלתה על מטוס לאירופה, גרמניה או משהו, היא
כבר לא זוכרת; היא סתם רצתה לחשוב, וארץ מולדתה, חייה הקודמים,
לא נראו לה המקום השלו להרהורים. לקחה מונית לשדה התעופה,
וטסה. סגרה את התריס המוזר שיש על החלון באל-על.
ומי אמר שישראליים לא מקוריים, ציינתי באוזנה.
הלכה ברחוב, שותקת, מרוכזת... מסדרת בנגיעה קלה את משקפיה
כמנסה להירגע, אולי מנסה זווית אחרת לצפייה בחיים
הבלתי-מובנים-לצפייה שלה. ואולי סתם מזכירה לעצמה את המגע
העדין של היד שלה, עולה במעלה לחייה, מעבירה את שיערה מאחורי
אוזניה... "את כל-כך יפה," הייתה מסירה ממנה את משקפיה, ונוגה
המטושטשת הייתה מחייכת בשכרות. נוגעת-לא נוגעת, הייתה אהובתה,
או שעדיף לקרוא לה הפנטזיה הבלתי-ממומשת, ונוגה עוזבת את עצמה
כחפץ ומשאירה אותה למגעיה וטיפוליה הכואבים לרוב של אהבתה
הגדולה.
יש שיאמרו אובססיה לשמה - אני חושבת שהם טועים. "בכל אהבה יש
טיפה של אובססיה," אמרה לי פעם מישהי. אבל נוגה לא הקשיבה לי.
עוצרת לקשור נעל. כבר שנה שלמה חלפה מאז שעזבה את הארץ, נדדה
באירופה, אפילו ניסתה למצוא את מקומה באמריקה הגדולה - אך אבדה
בה. היא לא הצליחה להתאים את עצמה לשום מקום, ואם להיות כנה עם
עצמה, היא לא מרגישה הבדל כלשהו בארצות אליהן מגיעה ועוזבת -
חוץ מהמאכלים, כמובן. באמריקה העלתה כמה קילוגרמים נכבדים, אך
זה לא מנע ממנה לגשת למקדולנד'ס או סניף שאיבת-קלוריות אחר,
בכל הזדמנות אפשרית גם אחר-כך.
"תאכלי לאט, שלא תיחנקי לי."
"למה, תתגעגעי אליי?"
"אויש, את יודעת שכן."
"ואם אהיה שמנה, וכזאת גדולה -" נוגה מתחה את ידיה כמה שיכלה,
"עדיין תאהבי אותי?"
"זה בכלל לא מה שמשנה."
"אז מה משנה?"
וההיא, שאני לא אוהבת לכנות בשמה, כי היא נראית לי מסוכנת מדי
לנוגה, נעצה בה מבט חוקר, קצת מבהיל, ושבה להתעסק בכוס-הפלסטיק
מלאת המשקה התוסס שנוגה כל-כך שנאה.
"זה מכאיב לי בגרון."
וכשנוגה לא הייתה מרוצה מהשתיקה והמבטים הנוקבים האלה, והייתה
שולחת מבט רב משמעות לעיניים האפורות-ירוקות שמולה, היא הייתה
זוכה לנשיקה ארוכה וחיוך מפייס.
היא הייתה מתפייסת מהר.
הייתה מתהלכת ברחוב, לא יודעת מה היא רוצה מעצמה, מחפשת מה
לחפש. הייתי מנסה ללחוש באוזנה מילות נחמה ונאומים בסגנון
"אמרי תודה שאת לא כמו זה, וכמו זה - הם חושבים שיש להם עומק,
אבל תראי -" ומבחינה בעיניים הננעצות בגבה, מסתובבת ומחזירה
להם מבט משתק. שניות אחר-כך הייתה שוקעת שוב בעולם משלה, נראתה
כמת מהלך, משחזרת... היא הייתה כל-כך קלה פעם, חשבה. נתנה
לפנטזיה לקנות אותה כל-כך בקלות, הייתה שוכחת הכל מליטוף,
מצמרמורת אחת...
ומה איתה, הלא-מושגת שלה? היא לא נכנעה לצמרמורות?
לא. אמרתי לנוגה שהיא מסוכנת מדי, אמרתי או לא אמרתי? היא פשוט
לא מקשיבה.
נוגה הייתה חלשה.
הייתה מתיישבת בפינה ברחוב האירופאי-משהו שהלכה בו פעמים רבות
מספור, ובוכה. לפעמים הייתה מוציאה מספריים ומרגישה בעורה את
צריבות עיניהם של העוברים ושבים. "משיגנה". פולנים.
הפציעות-העצמיות שרפו לה הרבה פחות. "מילא לחתוך, אז עם משהו
איכותי," מלמלתי. "לא עם מספריים של ציפורניים".
מגעילה. התחילה להשוות עצמה לזונה, נוגה. איך נתנה לזאתי לשבור
אותה עם הקול המתוק, המבט החודר, המגע המכשף... איך נתנה. תמיד
אמרתי לנוגה שהיא רגישה מדי. היא הייתה מתווכחת איתי ואומרת
שאין דבר כזה מדי, וגם אם אתעקש ויש, עדיף להיות כזאת מאשר
כמו... כמותה. לא הסכמתי. ההיא יכולה לרסן את עצמה, יכולה
להמשיך.
יכולה להודיע למשפחה שהיא טסה ולחזור שבוע אחרי זה עם חבר
ועבודה.
ונוגה לא התכוונה לחזור. לא, נוגה לא מיצתה את השיטוט בעולם
בחיפוש אחר מה לחפש, אבל אם תשאלו אותי, לדעתי היא כבר מצאה -
לפי מה שהבנתי, ונראה לי שאני מכירה אותה די טוב, נוגה מחפשת
עומק בחיים שלה.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי שיש.
"ואם אני אפסיק להיכנע לך, ואגרום לך להתגעגע... את חושבת
שתרצי אותי?"
והיא משיבה לי במבט מתנצל, ולוגמת מכוס הקולה שלה.
"איך את שותה את זה? זה מכאיב לי בגרון."