אני יושבת על הספסל. בטח כל מי שרואה אותי חושב שאני בחורה
נורמלית לגמרי. לבושה בג'ינס, גופייה לבנה, נעלי ספורט אדומות,
השיער החום החלק הארוך פזור, מחזיקה ביד ימין גיליון של מגזין
מטופש לנשים מטופשות עוד יותר, וביד שמאל סיגריה.
אני נראית בחורה נורמלית לגמרי, אבל זאת החזות שאני צריכה
לשוות לעצמי. אני לא חושבת שמישהו יכול לדעת שאני מחכה לרוצח
שכיר.
הגעתי אליו לפני חצי שנה, באחד מהשיטוטים האינסופיים שלי ברשת.
זו הייתה תקופת הסהרוריות שלי, ישנה בימים, ערה בלילות.
חשבתי שזה רעיון מצוין להרוג את עצמי. אני הרי לא מסוגלת
להתאבד. או שאני חלשה מדיי או שאני חזקה מדיי. אבל הרצון למות
פועם בי כל הזמן.
לא אמרתי לו שאני רוצה להרוג את עצמי, אחרת הוא לא היה מסכים.
מי היה רוצה להתעסק עם בחורה משוגעת, שרוצה להרוג את עצמה
באמצעות רוצחים שכירים. המצאתי לו סיפור, שיש בחורה שאני מאוד
שונאת, שמיררה לי את החיים מאז הגן. בחורה שהתחזתה לחברה שלי,
אבל היא לא הייתה כזאת. אמרתי לו שהיא לקחה את החבר שלי, את
האהבה של כל מי שאי פעם העריך אותי כולל ההורים שלי, בסוף
התיכון היא פשוט התעללה בי וגרמה לי נזקים נפשיים קשים ביותר,
ועכשיו היא חייבת למות כעונש. אני מאמינה שהוא האמין לי, מזלי
שיש לי דימיון. יכולתי להיות סופרת ילדים עם הדימיון שלי,
אפילו סופרת למבוגרים, או אולי עיתונאית שעולה על מחדלים כמו
הקלות הבלתי נסבלת בה כל אחד יכול להגיע לרוצחים שכירים
באינטרנט.
הבעיה היא שהוא דרש הרבה כסף. אז עבדתי קצת בחנות בגדים,
בעבודה שאמא סידרה לי. התפקיד שלי היה לקפל בגדים, לסדר אותם
ולעזור ללקוחות. הייתי מרוויחה את הכי הרבה עמלות, כי לא סתם
הייתי אומרת ללקוחה שהבגד יושב עליה מתאים גם כשזה לא. במקום
זה הייתי אומרת לה את האמת ואז מביאה לה בגד שיושב עליה הרבה
יותר טוב, וככה הלקוחה הייתה מתלהבת וקונה הרבה בגדים. הכסף לא
הספיק לי להכל. לכן גנבתי מאמא, מהמחבוא הסודי שלה. אבל אמא גם
ככה לא שמה לב למה שנעשה. היא מנהלת שיווק של חברת בגדים מאוד
מצליחה ומפורסמת, ככה היא סידרה לי עבודה. אבל אפילו עכשיו
כשהיא לא חוזרת בשמונה בערב כמו אז, היא מתכנסת באבל הפרטי
שלה, עסוקה בעצמה.
וגם אבא.
זה טוב שאפשר לשכור רוצח שכיר שיהרוג אותך במקום שתהרוג את
עצמך. תמיד ניסיתי להרוג את עצמי. בהתחלה הייתי חותכת קצת את
הורידים. קודם עם סרגל, ובאיזה שלב עברתי לסכין. אבל תמיד
החתכים היו שטחיים, ואף פעם לא היה אומץ לגעת בפרק כף היד. אחר
כך הפסקתי לאכול, מתוך מחשבה שאם אני לא אוכל אני אמות. לא
מתתי, הספקתי רק להגיע לרזון מטורף, ואז אמא שמה לב ולקחה אותי
לטיפול. נשארו השרידים של המחלה על הגוף שלי, ולפעמים אני
מקיאה קצת, או לוקחת משלשל אחד, או שאני שוכחת לאכול. קורה.
שוב אני מסתכלת בשעון. יש לו עוד רבע שעה. אולי אקום ואלך? אבל
אין לי לאן ללכת. אין לי בשביל מה לחיות. הצבא לא גייס אותי
בגלל האנורקסיה ובגלל שהיו לי כל מיני בעיות נפשיות. בגרויות
לא עשיתי, בגלל שלא הופעתי לבית ספר בגלל כל הבעיות שהיו לי.
ההורים כמו שכבר אמרתי, עסוקים באבל שלהם. אולי עכשיו הם
החליטו להתאבל עליי, אולי הם מבינים שבעצם גם אני מתה.
גם חברים אין לי. פעם היו לי. אבל הם התרחקו ממני, או שאני
התרחקתי מהם, אני כבר לא זוכרת. כמה זמן אפשר להיות חבר של
בחורה דיכאונית וחולנית, עם צלקות על הידיים. אני מסתכלת על
הצלקות שלי בידיים.
אני כל כך בודדה, כל כך לבד. אני מרגישה שלאף אחד לא אכפת, שאף
אחד לא אוהב אותי, ואולי ייקח הרבה זמן עד שמישהו יקלוט שבעצם
רצחו אותי. גם כשהיו לי חברים הרגשתי את אותה הרגשת הבדידות
והריקנות בתוכי.
זה התחיל לפני שלוש ומשהו שנים. שעליתי לכיתה י', אחי הגדול
התגייס לצבא. הוא היה האח היחיד שלי, והוא היה לוקח אותי איתו
לסרטים ולפארק, והיה מביא לי מתנות חמודות, והיינו משוחחים
המון, עם המון בדיחות פרטיות. הוא לא היה כמו האחים הגדולים
המגעילים האלו שחושבים שהם מעל כולם ועסוקים רק בעצמם.
אחי התגייס ליחידה מובחרת. היה פטריוט וטען שחייבים לשמור על
המדינה ולתת את כל מה שרק אפשר. חבל שאני לא מתגייסת לצבא. חבל
שאני לא כמוהו. אח שלי נהרג בהיתקלות עם מחבלים. הוא מת גיבור.
אבל אני לא רוצה אח גיבור ומת, אני מעדיפה אח פחדן וחי.
מאז התחלתי להרגיש כל כך לבד, הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את
העצב, את הרגשת הבדידות והריקנות שיש בתוכי. מאז התחלתי לחתוך,
להתרכז בכאב הפיזי ולא בכאב הנפשי. מאז הפסקתי גם לאכול,
וחליתי באנורקסיה ובעוד כל מיני מחלות נפש שאין להן שם.
ואמא ואבא שקועים באבל שלהם, באבל הפרטי שלהם, כאילו רק הם
איבדו משהו ואני לא. הם תמיד היו שקועים רק בו, אבל אז הוא
לפחות היה שם עליי. הם לא שמו עליי בכלל. לא הם וגם לא החברים
שלי. אפילו מי שהייתה החברה הכי טובה שלי הפסיקה להבין אותי.
איזו כותרת יפה תהיה מחר בעיתון, על הטרגדיה הכפולה שלהם. קודם
הבן המוצלח והמדהים שנפל, ואז הבת החולה שרצחה את עצמה עם רוצח
שכיר.
שוב מסתכלת בשעון. הוא מאחר בשתי דקות וארבעים. חושבת על מה
שעשיתי היום. על הבית הנקי והמסודר שהשארתי אחריי, על הכביסה
שקיפלתי, על האוכל שבישלתי, על הצוואה שכתבתי. על המעטפה הלבנה
שהשארתי. מנסה להיזכר מה כתבתי, אם הסברתי את עצמי נכון
ובבירור.
הרעש הזה, כל כך מהר, והכאבים החותכים בגוף. אני מרגישה את הדם
שפורץ ממני, מרגישה את המוות הקרב ובא, מרגישה הקלה. אף אחד לא
יכול להציל אותי עכשיו. בשביל להציל אותי, צריך להציל אותי
מעצמי. |
