החבר בחולצת העבודה הכחולה, שהיה נוהג להסתובב עד שעות הערב
המאוחרות סתור שיער ומיוזע, היה "המפרנס" של כולנו.
בעודנו יושבים נינוחים על הדשא בחזית ביתנו, מבלים בהנאה עם
צאצאנו, הוא היה עובר בהילוך מהיר על פנינו, מוטרד ועייף, מפנה
אלינו מבט חמור סבר, מבקש, ללא מילים,  לנזוף בנו על שעותינו
הבטלות.
לא פעם יכולת לשמוע אותו בויכוח קולני עם חבר אשר ניקרה בדרכו
בשבילי הקיבוץ, לא בורר מלותיו, בעדנא דרתחא.  תמיד אחר לשוב
אל ביתו. אשתו, אשת חייל בפני עצמה, הייתה מטפלת בילדיהם בשעות
"ההקמה", וכשסוף סוף היה סר אל חדרו, קולות ריב ומדון היו
נשמעים למרחוק, מפרים את השקט הפסטורלי. לא מעט חברים היו
נמנעים מלחלוף על פניו, אולי מחוסר רצון לשמש לו שק חבטות או
מתוך תחושת אשם, שהם לעומתו לא מתאמצים מספיק, וכשכבר הצליח
לעכבם בדרך, תמיד מצאו סיבה לקצר את השיחה.

"המפרנס" מעולם לא "התפנה", כביכול, לרכוש השכלה גבוהה והיה
מתנגד נחרצות לכל פנייה להשתלמות, עליה נערכה הצבעה בשיחת
הקיבוץ. יציאה ללימודים, נתפשה על ידו כניצול משאבים משווע ,
וכהתחמקות גסה מ"עבודה פרולטרית" מובהקת .

"קיבוצניק אולטימטיבי" ניחן, מאז ומתמיד, ביכולת ההזעה שלו.
בלוטות ההזעה נחשבו לנכס משמעותי והעידו על מידת ההתמסרות
למטרה. משום מה העניין יוחס לגברים שבחבורה, נשים היו פטורות
מחובת ההוכחה - בדרך זו. ככל שחולצתך הייתה רטובה באזור הגב
ובאזור בתי השחי, סביר היה להניח, שאתה משקיע מאמץ עודף. כך גם
בריקודי העם, שנערכו בחדר האוכל. הזיעה שניכרה על חולצתך הייתה
עדות להנאתך המרובה. לעבי הבשר היה יתרון מובהק על השאר, הם
הפגינו נוכחות "הזעתית" והובחנו כמי שמתמסרים בכל מאודם
למשימה, במיוחד אם טרחו להגיע, לכל אירוע, לבושים בחולצתם
הכחולה, (לאמור, כל הנאה כרוכה בעבודה קשה, שאם לא כן אנה אנו
באים), ובמכנס צר מלהכיל, שהיה חושף, בשעה שהיו רכונים, את
הערוץ הטבעי אליו הייתה הזיעה ניגרת, עד שמצאה לה אזור ספיגה,
באחורי המכנס.

השנים נקפו, הזיעה ניגרה וזמירות חדשות נשמעו במחוזותינו.
יום אחד הוחלט להיעזר בשרותיו של כלכלן  צעיר, בעל מקצוע עתיר
הצלחות, וצוותו, שהוזעקו להציל את הכלכלה הגוועת. ישבו חשבו
וחישבו ולבסוף הגיעו למסקנה שיש לסגור אי אילו ענפים, שרק
למראית עין נחשבו רווחיים.
בישיבת חירום אליה זומנו הרכזים וההנהלה הבכירה, ולאחר שחילק
למוזמנים חומר מודפס, אמר האיש הצעיר נחרצות: "על פי הנתונים
שברשותי עולה, שיש ענפים  שלא די שאינם רווחיים וכפי הנראה
מעולם לא היו, אלא במובהק גורמים להפסדים גדולים למשק מזה שנים
רבות". החבר בחולצת העבודה הכחולה, שריכז במשך שנים רבות את
אחד מאותם ענפים, נחרד לאור הגילויים, המעוותים מבחינתו, בטענה
שכל אותם "מחדשים" קמים עלינו לכלותינו.

"לא די שכל חיי פרנסתי אתכם ולמדתם על חשבוני, עכשיו אתם רוצים
לגדוע את הענף עליו אתם יושבים", הרים קולו בדיון. תמחירים
ומספרים יבשים לא דיברו אליו, ואפילו  המזגנים, במשרד המרווח
אליו הוזמן, לא ציננו אותו, נהפוך הוא, הם הבעירו חמתו להשחית.

"נצלנים, כול...ם נצלנים! "בגדי שבת" ודיאודורנטים - זה מה שהם
יודעים!  בחיים לא ראיתי אותם מזיעים, שילכו לעבוד במקום
להעביר ביקורת, נראה אותם! חכמים!", צעק, בצאתו מהישיבה בה
הוחלט על סגירת הענף.

לפני זמן מה ראיתי אותו חולף על פני בדממה, לבוש בחולצת טריקו
בהירה ופניו נפולות.
'האמת', הרהרתי ביני לבין עצמי, 'הצבע הכחול הלם אותו לאין
שיעור'.