הלכתי לראות את השקיעה, כמו בימים הטובים ההם, איתה. רק הפעם
לבד. ככה, רק עם חבריי הטובים ביותר, עצמי ואנוכי. נכון, קצת
מוזר ללכת לחזות בארוע כמו שקיעה לבדך, אבל מצד שני, מי קבע
בכלל שהשקיעה היא ארוע רומנטי שנועד רק לבני זוג? השמש שייכת
לכולנו, גם אם אין לנו עם מי לחלוק אותה בערב המסוים הזה,
וכשהיא מחליטה להתקפל אל תוך הים בדרכה המרהיבה, גם לבודדים
שמבינינו, ואולי דווקא להם, יש את הזכות המלאה להיות עדים לרגע
הזה במלוא עוצמתו.
מלבד זאת, שמחתי על ההזדמנות להשקיע את עצמי לגמרי בשקיעה
הפעם, להיות עד מלא לאורך כל הדרך לרגעים הארוכים שבהם השמש
צובעת את השמים בצבעים עזים. הרי בפעם האחרונה שהלכתי לראות את
השקיעה איתה, כמו ברוב הקודמות, השמש היתה עניין משני לנו,
תמיד במקום השני אחריה. ברוב הזמן התעסקנו יותר בעצמנו מאשר
בחברתנו המתכוננת לשנת הלילה שלה. מדיי פעם פזילה, מדיי פעם
קריאת התפעלות זו או אחרת, אבל לא הרבה מעבר לזה. השמש היתה אז
רק תפאורה לדבר האמיתי, זה שהיה בינינו.עכשיו השמש היתה בשבילי
הכל. באתי למופע-היחיד שלה, ודבר חוץ ממנה לא עניין אותי.
וכמו מעריץ מושבע ונאמן אמיתי, את מקום הישיבה שלי תפסתי עוד
הרבה לפני שהמופע האמיתי התחיל. בינתיים השמש עוד היתה די גבוה
בשמים, מלאת בטחון עצמי , קורנת ושופעת חיים, כל כך מזכירה את
עצמי לפני שכל הבלגן החל. התמימות שבהרגשת הבטחון המופרזת הזו
כה יפה, אך גם כה שבירה. וכשהיא נשברת, הרסיסים שלה חדים מאוד
ודוקרים בכל חלקיי הגוף והנפש.
הנה, השמש מתחילה לשקוע אט אט. בשלב זה היא כבר מתחילה להיות
מודעת לכך ששעתה תגיע במהרה, ואין מנוס מהסוף הבלתי נמנע, אבל
יחד עם זאת קיימת הדחקה גדולה של המצב, והיא עדיין מנסה למצות
כל רגע טוב שנשאר לה (וישנם לא מעט כאלה בשלב זה) בלי לחשוב
הרבה על העתיד. זהו שלב ההתפכחות שבשתיקה. ההתנהגות על פני
השטח היא אותו הדבר, חפצים לא עפים באוויר ושום מילה שעלולה
לעכור את האווירה לא נאמרת, אבל משהו נכבה, משהו עזב את המערכת
הזו לבלי שוב, ושנינו יודעים זאת טוב מאוד. בשלב זה לא ברור
האם זוהי דעיכה טבעית שמקורה בשגרה משמימה, התרגלות-יתר זה
לזו, או במשהו רע שקורה במערכת. אף פעם לא ברור מה יותר
דומיננטי, השמש שגוועת לה לאיטה בשקיעה, או החושך שמשתלט על כל
חלקה טובה של השמים.
השמש כבר בשלבי שקיעה מתקדמים עד מאוד, והחלק המרכזי של המופע
והמרהיב שבו מתחיל. מאבק מתמשך בין הצבעים שרבים על מקום
בשמים, ריב שלפעמים מביא לכך ששניים עטים על מקום אחד והתערובת
שלהם יוצרת צבע חדש, מרהיב מקודמיו. כאוס יפהפה. עכשיו הפיות
נפתחים, החפצים נזרקים, האצבעות המאשימות מופנות, ואט-אט
מתגלות אמיתות חדשות בנוגע לדברים שהיו, שקרו, שלא העליתי על
דעתי. האם גם היא מרגישה כך לגבי מה שיש לי להגיד לה? סביר
להניח שכן, אבל ברגעים אלה אני שקוע בעצמי יותר מדיי מכדי לשים
לב אליה, ביגון וברחמים העצמיים שלי. זה אמנם היה צפוי למדי
ובשלב הקודם היה ברור למדיי שזה יקרה, אבל שום דבר לא מכין
אותך לעוצמה של זה כשזה קורה באמת. זהו רגע השיא בכבודו
ובעצמו.
השמש כבר חלקית בים, נוסעת מטה על אדי הדלק האחרונים שלה,
והשמים נרגעים מעט, וכעת נראים כמו שדה קרב נטוש שהתנהלה בו
מערכה עקובה מדם, שהותירה חללים רבים. השמש כבר לא ממש שם, אבל
הזכרון הכואב הזה שהיא מותירה בשמים, שדה הקרב הנטוש הזה,
עדיין צורב. אי אפשר להרפות מהתמונות שחקוקות בזכרון, מהמראות
שחווית במקום הזה רק לפני זמן מועט. השקט שאחרי הסערה, אך לא
שקט טיפוסי על כל המשתמע מכך, אלא שקט מטריד ועצוב מאוד במקרה
זה.
חושך.