לנעימת קול הפסנתר אני יושב,כותב לאלוהים
אילו רק היה אפשר לתאר צלילים במילים
אילו רק היה אפשר לכתוב את מה שמרגישים.
הכל משתנה,מה שאהבתי ומה שאני עוד אוהב
ורגש כזה שנקרא געגוע...כשפתאום אני עוזב
ואלוהים מסתכל עלי עכשיו ואת מעשיי מודד
ואולי..אולי גם אלוהים מרגיש קצת בודד??

כוס קפה ביד ושקט-אני פותח בוקר יפה
רק היא יפה יותר מן הבוקר הזה
ושוב אותו רגש,שנקרא 'געגוע', אני חושב
משהו לא ברור שמציק לי עדיין בתוך הלב
משהו שלא ניסיתי ואני משתוקק לנסות
קפיצה מלמעלה אל תוך האינסוף-ואהבה שכזאת
והוא מתבונן בי...יושב וכותב מהלב אל היד
נדמה לפעמים שגם אלוהים מרגיש לבד

לקול הדממה אני כותב לו-אלוהים
אומרים שברא העולם.אומרים שישנם מלאכיםן
לכל אחד מלאך ששומר עליו- ולה שניים
אני שומר עליה,משגיח באלף עיניים
אילו רק היה אפשר לומר לה מה קיים אצלי בלב
ואיך כל שניה מנשמתי אני עליה רק חושב...
ואלוהים..גם הוא חושב לו משהו ולא מושיט לי את היד
ואולי גם הוא כמוני...אולי גם הוא מרגיש לבד??