ואיך זה, תמיד שאלת, שהעיניים שלך תמיד עצובות?
ואף פעם לא הייתה לה תשובה, היא הייתה מושכת בכתפייה הדקות או
מכחישה כל קשר לעצב, מחייכת חיוך רפוי כזה, מהוסס, שנראה צורם
בפנים שלה.
ואחר כך הייתה מחזירה את ההבעה הטבעית לפניה. ואחר כך אתה
הפסקת לשאול.
העיניים שלה היו מחליפות מרקם, את זה אתה זוכר טוב.
פעם היו מימיות, בורקות ומלאות חיים, נוצצות בהתרגשות, דומעות.
ופעם היו ריקות, מעורפלות, מושפלות למטה במבט כחול עמום,
כבויות.
ופעם היו עצומות, והריסים הארוכים סגרו על העולם הסוער שלה,
והיא נראתה כה שלווה, כאילו לקחה פסק זמן לנשום לכמה רגעים.
ופעם היו עיניה עצומות הרבה מאוד זמן, הרבה יותר ממה שצריך,
וניסית להעיר אותה בנשיקה, וניסית ללטף אותה, ולבכות, ולצעוק,
ולעשות משהו שלמדת בקורס עזרה ראשונה, ולנער אותה ולדבר איתה
ושוב לבכות. ושום דבר לא עזר, העפעפיים מכסים כמסך שחור על
עיניה הכחולות, ואתה, אין לך מושג מה קורה מתחתיהם.

ואחר כך היא התעוררה בטיפול נמרץ, וכל כך שמחת, והיא בכתה קצת,
אולי מהתרגשות ואולי מבהלה, ואמרה שהיא רוצה הביתה, שהיא בסדר,
ומבין הערבובייה של המילים שלה הצלחת לקלוט "למה הערתם אותי?
למה לא נתתם לי למות?" בקול שקט וחנוק דמעות.
ושיחררו אותה אחרי כמה ימים, ואתה רק רצית לחבק אותה כל היום
ולא לתת לה ללכת, להחזיק אותה כדי שלא תברח לך שוב, שלא תלך לך
לאיבוד בתוך עצמה.
מאז העיניים שלה נותרו אותו הדבר. כמו צבע של שמיים לפני שיורד
גשם, קרועות בין כחול לאפור. ועוד נוסף להן הגוון האדום הזה
בלבן של העין.
אני לא מצליחה לישון בלילות, היא הייתה אומרת לך, יש לי
סיוטים. והיא אמרה ש"ניסיון אובדן", כמו שהם כתבו בתיק שלה, זה
יותר מפחד מאשר מאומץ. ואתה חיבקת אותה וליטפת אותה כדי
שתירדם, אבל היא לא נרדמה.
וכשנרדמה סוף סוף לילה אחד ואחזת בפרק היד הדק שלה, לא הרגשת
דופק.
ככה, כמו עשויה סוכר, נמסה לך בין הידיים.