סברסים מתים בחצות. המון סברסים מתים אז. כשהלילה משחיר ומאפיל
כל דמות, כשהכוכבים מאירים וזורחים על פני השחור. בדיוק אז, הם
כולם מתים.
אני זוכרת את הסברס הראשון שלי. הוא היה עדין. מנומנם במידה.
שוכב לו שם כאילו מת. אבל רק כאילו.
אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו.
הוא כאילו היה חגיגי במיוחד בשבילי.
אוי... הסברס שלי.
לאט לאט הקליפה שלו נסוגה לאחור, כאילו התבייש בכוונה להסיר
מעליו את אותה שיכבה ירקרקה - חומה העוטפת אותו ביותר ממה
שנראה לעין. והרביעי, הסברס הרביעי היה עדין במיוחד. הוא כאילו
ציפה ממני לפחות וקיבל יותר. הסברס הרביעי... הוא באמת היה
משהו מיוחד. חמים ולח. ממש כמו בסרטים.
כשהסברס השמיני הגיע, הוא נשאר. טיפל בי טוב טוב, ממש כמו
שתמיד חלמתי, ואפילו יותר. אני זוכרת בדיוק איך נפגשנו, מתי,
כמה זמן בדיוק זה לקח. והכל נראה כל כך טוב.
אני והסברס השמיני, שאני באופן מיוחד נהנית לקרוא לו 'גיורא',
אוהבים במיוחד לשחק אחד עם השני. לשבת ולשחק.
עכשיו כבר 23:59, 'גיורא' עומד למות.
עשר, תשע, שמונה, שבע, היה שלום 'גיורא', שש, חמש, ארבע, שלוש,
תמיד אזכור אותך, שתיים, אחת, מוות.