המפגשים בטבע עושים לי טוב. קל יותר להגיע פה לאינטימיות. לא
כך בפאבים שבהם אנחנו יושבים. חצי ליטר בירה מיובאת מהחבית,
בייגלה וזיתים על השולחן. ברקע המולת האנשים רק מחזקת את עוצמת
המוזיקה הגלגל"צית. זית שחור, דפוק מחליק מהיד רגע לפני הפה
ונופל ישר לכוס, משנה תווך  באימפקט עם הנוזל. עכשיו הוא יותר
צולל מנופל, משאיר אחריו שובל בועות איטי. -"תחזור, מה אמרת?
איבדתי אותך".
רק אני ואתה פה. כל השאר לא יכלו להגיע. פעם בחודש נפגשים ליד
המעיין בלילה. משתדלים לקבוע כמה שיותר קרוב לאמצע החודש, כדי
להרוויח את אור הירח. מדברים והזמן עובר מהר וכמה שיותר לאט.
ה- 4 בנובמבר 2002. ואיך לא נדבר קצת על הרצח? ומה היה אם?
ואיזה חרא במילואים וערפאת. אתה מזכיר לי את הדגל שהיה לך
בחדר, תלוי בגאון כאילו היה זה דגל בית"ר או ארה"ב בקבינה של
פול טריילר. מצאת את הדגל בפעילות מבצעית בטובאס חדש מהניילון.
בד דמוי קטיפה בצבעי ירוק, לבן, אדום ושחור. חצי חדר הוא כיסה
לך. ויווה לפלסטין. אנחנו מנסים למצוא בלילות האלה קצת מעבר
לאמת המקומית, אידיאולוגיות שמחזיקות מעמד יותר מהסיגריה שלך
שהולכת ומתבטלת. המציאות לא הולכת בעקבותינו בצעדים מדודים,
ההיפך היא מקדימה אותנו באיטיות שאין אנו מסוגלים לעקוף.
הפרדוקס על אכילס והצב נצחי מתמיד. אולי רק הפרדוקסים עצמם
מקדימים ומכתיבים את המציאות, הנה ממש עכשיו עקף אותנו אחד.