פעם הייתה ילדה. הילדה הייתה יפה. שיערה הברונטי תמיד היה קלוע
בזוג צמות מסודרות על ראשה. עיניה הכחולות תמיד הבריקו כאילו
הן שואלות שאלה, כאילו שהן בסקרנות תמידית. שמלתה האדומה
התנופפה ברוח בקלות ונחה על גופה כאילו היא נתפרה במיוחד
בשבילה.
כשהילדה הייתה קטנה. היו מסיבות יום הולדת לחברים. הילדה רצה
מחנות לחנות, הדביקה, קרעה, צבעה, ציירה ויצרה מתנה. היא נהנתה
כל כך, עד שהיא נעשתה עצובה להיפרד מהמתנה, ורצתה להכין לכולם
מתנות כל יום. וגם היא קיבלה כאלה מתנות להיום הולדתה.
שנה אחרי שנה עברה. הילדה שאלה שאלות על החיים, והתעניינה במה
שמתרחש סביבה. היא הכינה וקישטה ובנתה וקנתה מתנות על מתנות
ליום הולדת של כל אחד. וגם היא קיבלה מתנות דומות ליום הולדתה.

בגיל מצוות היא המשיכה להסתכל על  העולם עם סימן שאלה על כל
דבר שעיניה עוד לא ראו. לחברותיה לכתה הכינה מתנות מיוחדות
יותר, שבהן השקיעה את כל נשמתה וימים שלמים כדי שיצאו מושלמות.
לחגיגה הגולה שלה, היא לבשה שמלה אדומה וקלעה לה שתי צמות
ותקעה סיכות עם פרחים על הראש. גם היא קיבלה מתנות יפות ורבות
שנראו לה קצת המוניות), אבל השנה נוסף משהו שלא היה בשנים
שעברו: צ'קים מדודים ודודות, ואפילו משילה חברתה, בתוך מעטפה
סגולה.
לאחר כשנתיים, היא כבר ענתה תשובות על השאלות מגיל המצוות, אבל
השאלות לא נגמרו. בנתיים, מה שהיה בתוך המתנות השתנה, אבל יחסה
אליהן לא. לפני יום הולדת של מישהו, היא כבר הייתה עמוק בתוך
סרטים וניירות, ופסלונים, וממתקים וחישובים וחשבוניות, בודקת
מכל היבט אפשרי מה אותו אדם היה שמח לקבל, וישאיר אצלו חותם
אישי עמוק. אבל ליום הולדתה האחרון, היא לא קיבלה מתנות
שהלהיבו אותה, אבל היא חשבה שהעיקר הרצון הטוב שאיתו באה
המתנה.  
אחרי מספר שנים, הצמות שלה היו ארוכות ארוכות. אפשר היה לראות
אותה הולכת רק עם שמלות אדומות, אבל פניה נשארו אותו הדבר;
עיניים ששואלות בסקרנות. כך גם היו מנהגי המתנות שלה; כמו כל
שנה. יום אחד, היא הגיעה הביתה מבית הספר, והוציאה את הדואר.
והגיעה מעטפה! הזמנה לכל המשפחה, לברת המצווה של גאיה, בת
הדודה הרחוקה. בשמחה לא מוסתרת היא נכנסה הביתה בדילוגים,
קוראת לאמה לשמור ביומנה את התאריך. אמה נאנחה ואמרה: "שוב
צריך לקנות מתנה?". מיד הראיה של הילדה היטשטשה. היא לא הכינה
יותר מתנות. לאחר כמה שבועות הסתובבה רק עם משקפיים. ומספר
שבועות אחרי זה היא הלכה עם מכנסיים וחולצה בצבע כחול. ומספר
שבועות אחר כך היא הסתפרה: לא היה מספיק שיער כדי לעשות צמות.

ומאז היא לא שואלת שאלות חדשות, או עונה על שאלות אחרות, כי רק
אחת מסתובבת לה בראש:
מתי הרצון הטוב לעשות מישהו שמח ביום הולדתו, הפך לצורך,
ולמה?