אני חושב שזה קורה לי כל פעם, כשאני הולך לבית הקברות ללוויה
או אזכרה לאדם שנפטר. אני תוהה אם אותה המחשבה צצה גם אצל
האנשים האחרים שמגיעים לבית הקברות. אני עומד בשקט בין
האנשים, אבל לא קרוב מדי לקבר. ישנה תחושה שהטקס מיטשטש והופך
לחלק מהרקע והרגשה של ניתוק ובהייה מרחוק בסובב. ואז מתרחשת
הפעולה הזאת, של העיניים, ואחריהן גם כל הראש מסתובב ומתרכז
בדבר החדש, הלא מוכר: הקבר השכן. פתאום מופנית כל תשומת הלב
לקברים האחרים, למרות שיש רגעים בבהייה הזאת, שבהם אתה מתנתק
לרגע מההתנתקות וחוזר לעוד שאיפה של מציאות מהטקס (אולי בשל אי
הנעימות שנוצרת, משום שאתה לא חולק כבוד למעמד ולשאר האנשים
שנמצאים).
גלי אמרה לי שכל ההרגשה הזאת היא מאוד טבעית ושהניתוק הזה קורה
משום שקשה, (היא אמרה בלתי אפשרי - אבל אני חושב שזה דמגוגי
קצת, אז ריככתי) להתמודד עם המעמד הזה מול ההתרגשות של המשפחה
והחברים הקרובים של הנפטר. היא גם אמרה (ואחר כך חשבתי על זה
הרבה זמן) שחוסר הסימטרייה בין הרגשות של האנשים שנוכחים בטקס
יוצר אי נעימות. אותה אי הנעימות מתבטאת אצל האנשים הפחות
קרובים, בבהייה הממושכת הזאת בקברים האחרים.
אני אישית חושב, שכשאדם הולך לבית הקברות חוזרות אליו, ועולות
מן הזיכרון חוויות משותפות שחווה עם הנפטר, או זיכרונות אחרים
הקשורים במוות. כל התחושה הנוסטלגית הזאת יוצרת עודף של צער
ורגש של מחויבות למשהו או מישהו, ואחת הדרכים להתמודד היא
לקרוא את המצבות של הקברים השכנים, ולהשתתף בחוויות המוות
והזיכרון של אלה שאותן מצבות מכסות.

האמת היא שיוצא לי די הרבה פעמים לדבר על המוות עם גלי, ואני
מקווה שעצם העלאת כל הנושא הזה על הכתב לא יפגע בה ובקשר
האינטימי של השיחות שלנו בעתיד. אמנם זאת לא הפעם הראשונה שאני
כותב על הנושא, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מזכיר את הקשר שלי
אתה. אני לא יודע מה השתנה בקשר או בי, שהחלטתי לכתוב גם על
גלי.  זה כבר כמה זמן שאני מחפש משהו לכתוב ואין כמו גלי בשביל
לעורר מוזה. עם זאת אי אפשר שלא להזכיר את המוות כשמדובר
בגלי.

אני מכיר את גלי כבר קרוב ל 3 שנים (קצת אחרי שהתגייסתי) אבל
אני לא חושב שיצא לחברים שלי, אפילו הקרובים ביותר, לראות
אותה. בכלל כל הפגישות שלנו הן כאלה מסתוריות ולא צפויות - כמו
המוות, אפשר לומר.

הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה כשהייתי בדרך מהבית לצבא, אני
עליתי על אוטובוס לבאר שבע כי הייתי צריך להגיע לחניון וויטמן
ומשם לצאת עם הפלוגה לבסיס. לצערי או למזלי  איזה חייל משריון
שירד בקריית גת -אם אני לא טועה- התבלבל ולקח בטעות את התיק
שלי במקום את שלו. כשירדתי  ולקחתי את התיק שלו (שבאמת היה
מאוד דומה לשלי) לא שמתי לב. כמעט שעליתי לאוטובוס לבסיס,
כשהפלאפון שלי צלצל ואותו שריונר התקשר, ובקול מתנצל הודיע לי
שהחלפנו תיקים.  קבענו שהוא יגיע לבאר שבע ונבצע את ההחלפה
(המפקד שלי אישר לי להגיע עצמאית לבסיס יותר מאוחר).
התחלתי ללכת בצעדים איטיים חזרה לכיוון התחנה המרכזית והחלטתי
ללכת לקניון, כי הייתי צריך לשרוף את הזמן עד שאותו חייל
יגיע.

נכנסתי  אחרי שהצגתי את החוגר למאבטח בכניסה. הלכתי לאזור
המזון המהיר וחיפשתי שולחן ריק מאנשים שאוכל להתיישב בו. זה
היה יום ראשון וכל הקניון המה באדם, כל השולחנות היו מאוישים
ורגע לפני שוויתרתי על רעיון הישיבה, ראיתי בצד שולחן ריק
והתחלתי לנוע לכיוונו. התיישבתי והתחלתי לפתוח את התיק כדי
להוציא את הספר שהבאתי מהבית, אך מיד נזכרתי שזה לא התיק שלי.
באותו הרגע התיישבה מולי נערה עם בורקס ביד ותיק על הכתף.
- "איכפת לך?".
האמת שהאסרטיביות שלה קצת הפתיעה אותי ולקח לי יותר מרגע לענות
לה "ל..ללא" בגמגום. הנערה שכבר הספיקה להציג את עצמה בשם גלי
התיישבה ממש מולי ולא השאירה שום אפשרות אחרת מלשוחח אתה.
בהתחלה היא ספרה על עצמה ואני סיפרתי לה קצת על עצמי ועל הסיבה
שאני יושב פה ומחכה. השיחה התגלגלה בחופשיות ועברה משיחת חולין
של הכרות נימוסית לשיחות על המצב בארץ ובעולם, על מוסיקה ועל
איזה סרט שראתה. למרות שלא הייתי בתקופה של חיפוש קשר חדש עם
בחורה, לא יכולתי תוך כדי שיחה שלא לדמיין אולי קשר יותר רציני
עם הנערה שיושבת ממולי. היא הייתה רזה עם פנים ממש חמודות ושער
חום וארוך, שהיה קצת מתולתל . היו לה עיניים ירוקות בוהקות
ועור חלק שנראה רך למגע. היא לבשה חולצת טריקו לבנה שעליה היה
מודפס - "לא לניסויים בחיות". את שאר הגוף כבר לא יכולתי לראות
כי השולחן הסתיר לי. שאלתי אותה אם היא פעילה בכל הנושא של
זכויות בעלי חיים, והיא אמרה שכן. אמרתי לה שאני דווקא בעד
ניסויים בחיות אם מטרתם להציל חיי אדם, והיא די התנגדה.
השיחה קיצרה את הזמן ובעודנו עוברים מנושא לנושא הפלאפון שלי
צלצל והחייל מצדו השני של הקו הודיע לי שהוא עכשיו ירד
מהאוטובוס והוא מחכה לי בתחנה. ממש הצטערתי שאני צריך ללכת,
אמרתי לה שלום והיא הנהנה (אוכלת את הפירורים האחרונים של
הבורקס, שנפלו על השולחן). הלכתי מהר לכיוון התחנה וחשבתי כל
הזמן על הקשר החדש שהיה נראה לי שפספסתי.

כל הפגישה הזאת פרחה מזיכרוני עוד באותו הלילה כשהגעתי לבסיס
והצטרפתי לשאר המחלקה. אך כשראיתי אותה שוב (בערך חודשיים
אחרי) זיהיתי אותה הולכת בצד השני של הכביש ובהתרגשות והתלהבות
שפרצה בי, רצתי לעברה. לא הייתי בטוח שתזהה אותי, אבל היא
זיהתה ישר, ושמחה לראות גם אותי. היא שאלה אותי מה אני עושה פה
בקריית גת, ואני אמרתי לה, שאני באתי עם שאר המחלקה לעמוד
במשמר הכבוד של טקס יום הזיכרון שעורכת העירייה מחר. אמרתי לה,
שיש לי שעתיים "אפטר", ושאני בדרך לקנות ארנק חדש (כי שלי כבר
ישן והכיס של המטבעות טיפה קרוע) שאלתי אותה אם לא אכפת לה
להצטרף אלי ולעזור לי לבחור. גלי אמרה שהייתה  רוצה, אבל היא
קצת ממהרת. היא שאלה אותי עד מתי אני נשאר פה ואני עניתי,
שאנחנו נשארים עד סוף יום העצמאות, כי אנחנו צריכים לשמור על
איזו תערוכה של נשק שהקימו בעיר לכבוד החג. קבענו שהיא תבוא
לתערוכה ונפגש.

הטקס שיתרחש למחרת ממש נגע ללב, לא ציפיתי לזה. חשבתי שהאירוע
יהיה מאוד פורמלי וצבאי, אבל הוא היה מאוד פשוט וביתי (זה קצת
הזכיר לי את הטקס שעורכים בצופים, שאותה השנה ממש הצטערתי שלא
אוכל להגיע אליו, כי הייתי תקוע בקריית גת).
האמת היא שאפשר להגיד, ויכול להיות שזו קצת סטייה, שאני מאוד
אוהב את הטקסים של יום הזיכרון, בעיקר את אלה של השבט שלי
למרות שיש קצת פשלות וזיופים, ואולי דווקא בגללם, כי הם עושים
את הטקס יותר אנושי. המוות הוא לא דבר מושלם בעיקר לאלה שמתו
בצעירותם, כשכל החיים היו לפניהם, ולכן זה קצת טבעי שהאירוע
שמציין את הזיכרון ואת המוות שלהם לא יהיה הכי מושלם שבעולם.
מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי את יום הזיכרון, וזכור לי טקסט
אחד (שנקרא "יגונם של אלה שלא כאבו") שחבר בשכבה הבוגרת כתב,
והיום בדיעבד, הוא תופס אצלי משמעות חדשה, אחרי שאחד מהבוגרים
שהכרתי נפל:

"חשבתי,
אני לא יכול לכתוב ליום הזיכרון
אם אני לא מכיר מוות,
אם אני לא חלק ישיר של משפחת השכול,
אם אף פעם לא כאבתי על אדם יקר שנפל במלחמה,
אם לא היה לי כאב אישי

אבל, לצערי, אני כן כואב
כאב קרוב ומוחשי
שספק אם יבוא, ועדיף שלא
הכאב לצערי הוא
כאב נוראי
הוא, הוא
הכאב העתידי"

את גלי לא פגשתי אותו החג בקריית גת, היא לא באה לתערוכה.
חשבתי שאולי היא העמידה פנים ביום הקודם ששמחה לראות אותי. לא
הייתה לי שום דרך להשיג אותה ולברר למה לא באה. למען האמת גם
אם היה ברשותי הטלפון שלה, לא נראה לי שהייתי מתקשר אליה לברר.
בכלל כל יום העצמאות הזה שבא למחרת הטקס, הרס לי את כל ההרגשה
המלנכולית המזככת שיום הזיכרון יצר אצלי.

הפעם כבר היה לי יותר קשה לשכוח אותה, ההברזה הזאת, שהיא דפקה,
ממש הכאיבה לי. נזכרתי במשפט המעצבן, שהמורה שלי לספרות תמיד
הייתה אומרת: "כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות", אני שונא את
המשפט ה"אופטימי" הזה.

שבוע אחרי יום העצמאות גלי התקשרה אלי, שוב היא הפתיעה אותי,
לא ידעתי איך היא הצליחה להשיג את המספר שלי. שמחתי מאוד לשמוע
ממנה, אבל הייתי כבר יותר חשדן במהלך כל השיחה הזאת. גלי
הסבירה לי למה לא יכלה להגיע, ועל המאמצים שלה להשיג את מספר
הטלפון שלי. אני לא כל כך הקשבתי למה שאמרה, כי עדיין הייתי
שקוע ברחמים עצמיים מהשבוע הקודם. קבענו להיפגש הפעם בירושלים
בסוף השבוע הבא, היא נתנה לי את המספר שלה בבית (פלאפון לא היה
לה) ואמרה לי שהיא כבר תתקשר בהמשך השבוע .

בסוף השבוע שבא לאחר מכן, סופסוף נפגשנו. ישבנו בבית קפה
והעברנו את הזמן. שעות דיברנו, והיינו נשארים עוד, אם המלצרים
לא היו רומזים לנו שהם רוצים לסגור. הצעתי לה לבוא לשון אצלי,
כי השעה הייתה מאוחרת והאוטובוסים כבר נגמרו. היא חייכה חיוך
נבוך, ואמרה שלא מתאים לה, לפחות בינתיים, ושהיא רוצה שאני
אסיע אותה לדודה שלה שגרה בקריית יובל. קיבלתי את דבריה בהבנה
(גם בשבילי זה היה מוקדם מדי) והסעתי אותה.

מאז אותה הפגישה לא ראינו אחד את השניה כמה חודשים. דיברנו
בטלפון לעיתים די תכופות, אבל לא הצלחנו לקבוע פגישות. זאת
הייתה בשבילי תקופה קצת מטורפת בצבא, וסגרתי הרבה שבתות בבסיס.
אחר כך שוב נפגשנו מדי פעם. כל פגישה קירבה אותנו יותר. תמיד
היינו משוחחים על הרבה מאוד נושאים מעניינים שלרוב לא הייתי
מדבר עליהם עם שאר החברים שלי. תמיד היינו מגיעים בסוף לנושאים
שקשורים במוות וזיכרון. הדיבור אתה על הנושאים האלה היה מאוד
טבעי ופשוט. גלי ראתה את המוות כחלק מהחיים, ולכן הדיבור על
המוות עם נערה מלאת חיים כמו גלי נראה כדבר מאוד רגיל. אני
הייתי בשיחות קצת יותר שמרן ובעל דעות קדומות. הנושא הוא אכן
מעניין מאוד, אבל הזרימה הזאת בשיחה על המוות קצת הפחידה אותי.
בכל אופן תמיד היה יוצא לדבר על הנושאים האלו בסופו של דבר.
כמו המוות עצמו שגם הוא, הרי בא בסופו של דבר.

הפעם האחרונה שנפגשתי אתה פנים אל פנים הייתה לפני כשנה (מאז
דיברתי אתה, אבל בלי להתראות). זאת הייתה תקופה כזאת של
פיגועים (כמו שיש גם עכשיו). הלכנו במדרחוב שהיה ריק מאנשים
ודיברנו על ה"מצב הזה", שנקלענו אליו. הלכנו באיטיות על האבנים
שמכסות  את הרחוב, כשעיני השוטרים והחיילים בוחנות אותנו:
בהתחלה, בשם הביטחון - כדי להסיר מאתנו כל חשד, ואחר כך מתוך
עניין - כי  למעט בעלי החנויות וצוותי הטלוויזיה, היינו האנשים
היחידים ברח' בן יהודה, שלא לבשו מדים. השמש (שכנראה גם חשה
בודדה בכל התמונה הזאת) החלה שוקעת והיום הלך והעריב. לא יצרנו
קשר עין. הבטתי ברגלינו הצועדות אחת אחר השניה על האבנים
הלבנות של המדרחוב. מדלגות, כמו במשחק ילדים, מעל המרצפות
השקופות המוארות שהתקינו לא מזמן בין האבנים.  כנראה שגלי לא
שמה לב למשחק המשותף, אחרת הייתה וודאי רואה איך הרגל שלה
דורכת על אחת מהן ובו ברגע מדליקה אותה. הפסקנו לדבר והמשכנו
ללכת בשתיקה. הרגשתי שיש משהו שהיא מתכננת לספר לי והבנתי
שתחושת המועקה שעטפה אותי לא הייתה תלויה כל כך ברחוב,  אלא
בהבעת הפנים העצובה שניסתה להסתיר. כשהגענו לכיכר ציון גלי
סיפרה שהיא מתכוונת לעזוב. היא אמרה שכבר קנתה כרטיס טיסה
למזרח, ונראה לה שהטיול שהיא יוצאת אליו הולך להימשך זמן רב.
אני קיבלתי בצער את דבריה;  ראיתי על פניה את חוסר השקט שפעם
בה ותחושת הפחד שהשתלטה עליה בזמן האחרון. היא הייתה חייבת
לנסוע. השיחה הייתה מאוד מרגשת ועצובה, היא בכתה, וגם אני קצת
דמעתי. היא צחקה עלי ואמרה שאני יכול לבכות בחופשיות, למרות
שקצין חינוך ראשי אמר שזה לא טוב שחיילים בוכים.

לפעמים כשאני עובר בבאר שבע או בבית הקפה הזה שבו נפגשנו, אני
מתיישב על השולחן, מנסה להיזכר בה ומדמיין אותה יושבת פה,
מולי.
אני מתרכז
עוצם את העיניים לכמה רגעים
שוב פותח אותן לרגע
הראש לאט, לאט, מסתובב
ואני מוצא את עצמי בוהה
בשולחנות האחרים.