בלילות חסרי מנוחה בצבעי ארגמן של התבוססות בכאבי,
המחברת נפתחה ונכפתה לשמוע קול שירת לבבי.
הוטחו לאוויר רבבות חרוזים אשר היו למחשבות בתוכי.
שורף ושורט אך אעשה הדבר עד אגיע לכיליון כוחי.
ואיש לא יבין כעת את דרך הביטוי,
וכל שיעז ויאמר, בעיניי יהיה זה שנוי.
עתה, לא כפעם, אין בי הצורך שיבינוהו רעיי
ביטוי העולה לתבונתי אף בלבד מספק דיו בעיניי.
קוראת הלוך וחזור את תנובת דמיוני.
הכל הינו פרי עטי אשר הוצף מנימי נשמתי.
והינה לנגדי היציר קיים עכשיו.
והשאר יהללו וישימוני לשבח, ויצוף מבטי הענו.
כך נשברת לרסיסים ונבנית בשנית, וכעת אינני עוד שבורה.
והדמעות ניתזות מעיניי בדרכי, דרכי שלי הטהורה.