יושב מול המחשב, גומר לאבא את בקבוק הקוניאק האחרון שלו. שומע
את הריסון בוכה בשקט על הגיטרה ועוד מעט גם אני אתחיל לבכות -
עכשיו השיר שלנו. הוא היה "שלנו" בערך חודשיים אחרי שנפגשנו
ועד לפני חודשיים, כמעט שלוש שנים אח"כ.
נפרדתי ממנה כי פחדתי ממנה - פחדתי מכמה קרובים נהיינו, מכמה
שהייתי שקוף עבורה, מהאינטלגנציה הבלתי נתפשת שלה. פחדתי
להישאב לתוכה, להיות איתה שלם. להיות איתה הכי מאושר שבעולם,
כי מה יהיה אח"כ? אחרי אושר כזה, יכולה לבוא רק ירידה... לא
פחדתי מהירידה, פחדתי שלא יהיה לי יותר למה לשאוף, והרי להישאר
במקום זה ללכת אחורה. לאט לאט התחלתי לחשוק בבחורות אחרות,
לחזור אל אותו חופש שהיה לי לפני שהכרנו, חופש מזויף, אבל חסר.
לא רציתי להיות יותר תלוי באדם אחר, לחזור לחיות "חופשי".
חזרתי מהצבא ואמרתי לה שאני רוצה להיות לבד. זה היה הדבר הכי
קשה שעשיתי בחיי. רק לפני שנייה היא התפנקה על ברכיי כמו
חתלתולה מתוקה, יפה כ"כ, ופשוט יריתי בהכל כדור אחד ישר בין
העיניים. ויתרתי על הכל, בלי למצמץ... הדמעות שטפו את העולם,
בכי חנוק, כמו לחישה התפשט לתוך אוזניי כמו הריקושטים של הפצצה
שהרגע הטלתי לתוך עולמי שלי. אחרי שנרגעה היא ביקשה שאשכב על
ידה, כדי שנוכל לדבר בפעם האחרונה. בעיניים עצומות, נפוחות
מהאוקיינוס ששטף אותן, ליטפה את פניי ברכות של קטיפה מלכותית,
את שערי הקצוץ. היא הצמידה את שפתיי אל שפתיה, שעל אף המלח,
מעולם לא היו מתוקות יותר. הרגשתי כ"כ מבויש, רק רציתי לא
להיות יותר. לא להיעלם, פשוט לא להיות מלכתחילה... איך יכולתי
לזרוק את המלאך הזה?! איך יכולתי?! אני חתיכת חרא! היא כ"כ
אוהבת אותי, אני החיים שלה! אמרתי לה לעזוב ורציתי כבר לחתוך,
רק שתישנא אותי והכל יהיה יותר קל אבל היא המשיכה ונישקה אותי
תוך כדי בכי קסום שחילחל עמוק וניספג בנישמתי, ורק הגביר את
רצוני לברוח משם. אבל כבר הייתי מכור... התחלנו להתגלגל;
הפשלתי מעליה את הגופיה השחורה ונישקתי את שני שדייה הטהורים
כ"כ, שלי. ככל שהתגברה בי תחושת הגועל מעצמי כך רציתי אותה
יותר, והרצון הזה עוד תידלק את תחושת הגועל... הפשטתי אותה
לגמרי ולכמה דקות היא שכבה ערומה בזרועותיי, כ"כ שלווה ורגועה.
אבל כבר לא שלי; שוב של העולם. היא חזרה לנשק אותי והתחילה
להפשיט אותי, שאלה אם אני רוצה אותה. לא ידעתי מה לענות וכבר
הייתי בתוכה... היא סילקה את המדים מעליי באהבת אם, יותר נכון
מלאך, והתיישבה מעליי, גאה כמו אלה, שוב בטוחה בעצמה, נשענת
לאחור. אי אפשר לתאר את התחושות שחלפו בי בסקס המדהים ביותר
שחוויתי. סקס של התמכרות שתי נשמות אחת לשנייה שיודעות שעוד
מעט יפרידו בינן, אולי לתמיד. היא משכה אותי למעלה וחיבקה
אותי, נושמת איתי מהר, מחייכת בין דמעותיה המלוחות. התהפכנו -
כולה היתה נתונה מתחתיי, לבנה וטהורה, נאנחים ביחד והיא עדיין
שולחת אלי אותו חיוך של קסם מעיניה הכחולות הענקיות. זה היה
הסקס הכי טוב שהיה לנו. היא היתה הראשונה שלי ואני הייתי
הראשון שלה. התאהבות אמיתית וטוטאלית של תיכוניסטים, אני בי"ב
והיא בי"א, אני בת"א והיא בירושלים. אח"כ התגייסנו, אני ליחידה
קרבית והיא לתפקיד תובעני בפני עצמו, שנינו עם יציאות לחוצות
מאוד. גדלנו ביחד, התפתחנו ביחד. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי
אותה; שהרגשתי אותה ונשמתי איתה.
אחרי שגמרתי רק רציתי לברוח משם. להיעלם. אם יכולתי הייתי שוחה
לאמצע האוקיינוס השקט ועוזב הכל בנקודה הכי עמוקה, מפסיק הכל.
נותן לכרישים להעניש אותי. מגיע לי אם פגעתי במלאך שלי. אבל
פשוט הרגשתי בחילה; ביקשתי לעצמי כאב. כאב מוחלט וטוטאלי שיבוא
ישירות מאלוהים. התלבשתי מהר ורצתי אל הדלת בלי לומר מילה,
סהרורי. היא רדפה אחרי ערומה ותפסה את ידי בדיוק כשעמדתי לצאת
מחייה. היא התחננה שאשאר עוד קצת ואדבר איתה אבל הכל היה מוזר
מדי. הרגשתי בתוך ענן של גז סמיך שלא נתן לי לראות, לא נתן לי
להרגיש, לא נתן לי לחשוב! ניסיתי להשתחרר ממנה אבל לא הצלחתי.
היא כבר קיבלה את העובדה שהכל ניגמר וכנראה אין דרך חזרה ורק
ניסתה להיאחז עוד טיפה באהבה שלה שניסה לברוח ממנה...
התמונה שלה אוחזת בידי ערומה ומתחננת שאשאר לא יוצאת לי מהראש.
תקועה, מפצחת חורים לאט לאט בקליפת המוח המוכה אצלו בלאו הכי.
אבל באותו רגע מדהים הוא רק חשב כמה היא רומנטית, כמו סצינה
מאיזה סרט אומנותי-פלצני ממש טוב.

עכשיו הוא יושב בבית, מול המחשב, כותב את הסיפור הזה שיישאר רק
בינו לבינה. השיר שלהם כבר מזמן נגמר, יחד עם שני תקליטים
אחרים. גם הקוניאק ושני בקבוקי בירה כבר מאחוריו. הכתב על הדף
ממנו הוא מעתיק עכשיו לא כבר לא כ"כ ברור, הרבה טעויות
ומחיקות. הרבה משהו... המחשבות כבר לא מסודרות לקראת 3 בלילה,
אבל הכל סביב אותו רגע קסום ומדהים. רומנטיקה מושלמת, כמו
ברומנים רוסיים.
הוא הביא את חורבנו עליו ולא איכפת לו.