החברה שלי מכורה!
זה לא פשוט בשבילי להודות בזה בפומבי. יתכן שההתעלמות שלי
בשלבים המוקדמים אף החמירה את המצב.
אם רק הייתי מביא אותה קודם לכן למרכז גמילה או משהו, הכול היה
יכול להיות פשוט יותר.


לא אחדש לכם דבר אם אומר שזה יכול לקראת לכל אחד, אפילו לחברכם
הטוב ביותר, לבנכם או לשכן ממול.
זה מתחיל כמו שאומרים תמיד - בקטן.
אט אט היא הלכה והזניחה את עצמה: כבר לא התאפרה ובקושי יצאה את
פתח הבית מהרגע שחזרה מהעבודה.
בהדרגה חברותיה הפסיקו להתקשר ולהזמין אותנו לבלות יחד.
כשראיתי את אחיה במועדון הטניס בו אני מנוי הוא סיפר כמה
להוריהם כואב הלב מפני שהיא לא התקשרה אליהם מזה מספר שבועות.

ערב אחד היא הודיעה לי שעזבה את עבודתה. פשוט התפטרה. מאז היא
יושבת בבית ולא עושה דבר, רק מעשנת נובלס כל היום.
בתחילה היא עוד ניסתה להסתיר את זה ממני, ולי היה נוח להתעלם
מהתופעה. אהבתי את חברתי יפה, מושכת ושמחה. ההפנמה כי מתחת
לעיני היא הפכה אט אט לבהמה עצלה כאבה לי.

יום אחד זה כבר עבר כל גבול: הלכנו למסעדה יוקרתית במרכז העיר
עם חברים לכבוד יום נישואיהם השני. כבר מתחילת הערב היא התחילה
בבלגאן: צעקות, תנועות ידיים רחבות באוויר, רעש ומה לא. כולם
הסתכלו אלינו ומרוב בושה לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.
בסופו של הערב ניסיתי לדבר איתה. לראות איך אפשר להפסיק עם זה.
אבל היא לא שיתפה פעולה. התעלמה ממני להכעיס.

למחרת מוקדם בבוקר - יום שבת - החלטתי שאין טעם שאחכה עוד.
העניינים יצאו משליטתה, ואני חייב לרפאה, ומהר.
כשהתעוררה,  כבר הייתי מוכן: "כללים חדשים", הבהרתי לה. "את
נשארת בחדר הזה עד שאת נקייה.
אדאג לך לכל מה שתרצי. לא יחסר לך דבר, אבל - זה הולך להיפסק
החל מעכשיו!".
היא הביטה בי כמו מנסה לעמוד את מצבה, וענתה: "לך תזדיין".
אחרי עוד עשר שניות של שקט היא קפצה עלי מהמיטה כמו לביאה על
צבי טומפסון. אבל אני כבר סגרתי מאחורי את הדלת וסובבתי את
המפתח. היא צעקה עוד קצת ואני חיכיתי עד שתירגע.

לאחר כמחצית השעה היא משנה את הטון: "שימייי! תפתח מהר - אני
צריכה לשירותים!".
פתחתי. עם ידיים משולבות ומבט של ברוגז - היא נכנסה לשירותים,
טורקת אחוריה את הדלת בהפגנתיות.
כשיצאה משם, ניסתה לפנות כאילו דבר לא קרה אל הסלון, ואז נתקלה
בי: "זוז מהר לפני שאני אפתח לך את הצורה", ניסתה לשכנע אותי
בטוב, אבל אני התעקשתי: "רותי, זה לטובתך. את לא רואה את זה
כרגע כי את רק חושבת על המנה הבאה, אבל אני מבטיח לך - עוד
שבועיים את תהיי נקייה! אני אדאג לך ואטפל בך ואוהב אותך!
תיראי - אני אבריא אותך!". ניסיתי לחבק ולנשק אותה.
היא עוד ניסתה להיאבק, אך לבסוף החזרתי אותה אל חדר השינה
כשאני אוחז בה כדי שלא תברח. הנחתי אותה על המיטה ונישקתי אותה
בפיה. "אני אוהב אותך, רותי יקירתי, את יודעת, נכון?".

ביום ראשון לקחתי חופש. הבנתי שאני לא יכול להישאר כל הזמן
בבית כדי ללוות אותה לשירותים.
קפצתי להום-סנטר וקניתי ברגים 15 ס"מ, כבל פלדה ארוך וכמה
טבעות ברזל. קדחתי לאורך הקיר בין חדר השינה והשירותים והתקנתי
בתוך הטבעות את כבל הפלדה. קדחתי חורים גם בתוך החדר. עכשיו
הלבשתי עליה את האזיקים שלנו באופן קבוע. סוגר אחד על יד ימין
את השני סביב לכבל הפלדה. כעת היא יכולה ללכת לשירותים לבד,
ואני יכול להשאיר אותה בבית וללכת לעבודה.

בערב כשאני מגיע היא מנסה כל יום משהו אחר: מפתה אותי במילים,
בסקס, מציעה לי הצעות שאני מעמיד פנים שלא מעניינות אותי, כדי
שתוכל להחלים עד הסוף ללא הפרעות.
בערבים אני מוריד לה את האזיקים מהידיים ושואל איך עבר עליה
היום. כשאנחנו הולכים לישון אני מחביא את המפתח מתחת למזרן בצד
שלי. בהתחלה היא עוד ניסתה לתקוף אותי כשאני ישן או לנסות
לחטוף אותו, אך שנתי קלה מספיק בכדי להתעורר מיד ולהרגיע
אותה.
כבר שבוע עבר והיא נראית לי יותר שלווה.
היום הבטחתי לה שעוד כמה ימים היא כבר לא תרצה לראות יותר את
ערוץ ויוה בכלל.


החבר שלי פסיכופט!
הצילו! נחטפתי על ידי הארוס שלי (לשעבר!), ואני מוחזקת בתוך
הדירה שלנו ברוחב התאנה 31, בזיכרון. כל מי שמוצא את הפתק הזה
שיקרא מהר למשטרה! רותי ק.