המצור הזה לעולם לא ייגמר.
מהמצור הזה לעולם לא אצא.
אביא את כולם פנימה להישבר.
בשיר השירים אני קורא.

חבל דק עף לאיטו באוויר כבד,
רוח קרה מגיחה ולוחשת סודות באוזניי.
חלום בהקיץ, פתאום באמו בוגד,
לא רואה את הבד המכסה את עיניי.

והנה ציפור עפה מעל חומה,
הלוך ושוב, היא באה והולכת.
אנשים כבר לא שואלים "על מה המהומה?"
השמש עייפה, רק נצנוצים, ודועכת.

אישה שחורה רוכבת על גברים לבנים,
אך תקרת הזכוכית עשויה ברזל.
ילד בוחן צבעים בכל הגוונים.
לאן הולכים עכשיו, לעזאזל?

ואנחנו אנשים בגומי, עשויים שקרים,
צלילים דיגיטליים של מה שפעם היינו.
מתחבקים עם עצמנו בלילות הקרים
ולא רוצים לדעת באמת מי אנחנו.

מהמצור הזה לעולם לא איחלץ,
מחוץ לכלוב לעולם לא אשאף אוויר.
שם הכל מתוח ועומד להתפוצץ
רק כלוא אחלום חלום בהיר.

מוקדש למחמוד דרוויש, משורר במצור.