"תמיד תהיה עצמך, תלך לפי העקרונות שלך, אל תתן לאף אחד לשנות
את דרכך, כי אתה תמיד צודק." נכון שזה נשמע מאד נכון?
אם זה נכון, אז אני אספר לכם סיפור קצר.
אני יודע שאם אני אספר לכם את הסיפור חיים שלי, זה בטח בכלל לא
יעניין אותכם אז אני אקצר.
אני יודע שגם השם שלי והמוצא שלי זה לא ממש מעניין אותכם, אבל
זה חשוב שתדעו שאני פולני הדוק. גודלתי על ידי אמא פולנייה
הדוקה שנהגה להשתיל בי עקרונות למיניהם. עד לא מזמן הייתי בטוח
שללכת לביצפר עם מטאטא ביד זה מושך בנות, ושאם השטיח לא מקופל
כמו שצריך חס וחלילה מישו יכול ליפול ולשבור רגל, אבל זה בטח
לא מעניין אותכם אם אני עדיין בטוח שנולדתי לאויר העולם בגלל
שאבא התפרע עם חסידה, לכן אני אפסיק. אמא לא הרפתה ממני למחצית
השניה, עד גיל 15 עוד הייתי נוהג ללכת עם אמא יד ביד ברחוב
ואני בטוח שאתם לא רוצים לדעת על זה שאני עדיין נוהג לישון
איתה במיטה בגלל לילות גשומים וחשוכים, כי זה הרי לא רלוונטי.

לא היה לי הרבה אקשן בחיים, לשטוף את הכלים אחרי ארוחה ולשחק
בבועות הסבון היה בשבילי חוויה וזה מעלה זכרונות מהתקופה
שהייתי נוהג לטאטא את העלים מהמדרגות... זכרונות... אבל אני
בטוח שנמאס לכם לשמוע דברים כאלה אז אני אגיע לעניין.
תמיד הסתכלתי על אימי בהערצה ותמיד התייחסתי אליה במסירות
ובהאדה, כל מה שאני זה בזכותה. והיא אמרה לי כל הזמן בנימה
שקטה ובחיוך אפל: "תלך לפי העקרונות שלך ולפי מה שאתה חושב
שנכון".
אני בתמימות שכל כך אופיינית לי אימצתי את דבריה לדרך חיים,
אבל בטח זה לא מעניין אותכם למה או מאיזה סיבות, לכן אני אקצר
בשבילכם ואגיד כי ככה זה.
בגיל 12 אני זוכר שזאת היתה הפעם הראשונה שלמדתי בבית-הספר,
התרגשתי כל כך, צעדי היו איטיים, ורגלי רעדו. אני לא מתכוון
להרחיב כי ידוע לי שאתם מכירים הרגשה זאת, הרגשה של התחלה.
הגעתי לכיתה של ילדים הקטנים ממני ב-6 שנים ונגלו לעיני דברים
כל כך שונים מהמציאות היומיומית, באלאגן שרץ בכיתה, היה רעש רב
ולגו מפוזר על הרצפה שמשך את תשומת ליבי, ודמיינתי כבר בראשי
איך אני מרים את הקוביות ומחזירן לקופסא, אבל בטח אתם לא רוצים
שאשתף אותכם במחשבות שלי אז אני לא אפרט.
אימי לחשה באוזני השמאלית "כאן אתה צודק, אתה יותר בוגר,
העקרונות שקיבלת הם הנכונים, לכן לך לפי תחושת הבטן". אני
חייכתי אליה, הנהנתי בראשי וצעדתי אל הכיתה במבט של חייל היוצא
אל מלחמה, צבי קטן וחמוד המנסה להתמודד עם אריה גדול ומפחיד,
כמו ילדה קטנה בשמלה אדומה ששואלת למה. בכל מקרה! אני יודע
שאתם לא מעוניינים בדימויים, אז נסכם בזה שנכנסתי לכיתה.
כעבור כמה שנים אני התבגרתי, בכל המובנים, ויצרתי קשרים עם
הרבה ילדים. נהגתי להסתובב בחברה מרובה, אך תמיד התעקשתי על
העקרונות שלי ותמיד עמדתי על האינטרסים האישיים שלי. אפשר
להגיד שהייתי שונה, אפשר להגיד שאני סתם הייתי אידיוט, אתם
יכולים להגדיר אותי איך שאתם רוצים, אבל זה בטח לא משנה לכם.
אני חונכתי לדאוג לעצמי, לעזור לעצמי, לדרוך על אנשים כדי
להגיע למטרה, בכל מחיר. מה לעשות! ככה הייתי! ואנשים היו
צריכים להתמודד עם זה.
עם הזמן אנשים התחילו להתרחק. אולי זה בגלל הריח שיצא באותה
תקופה מגופי? אולי זה בגלל שקנאו בישבני המוצק? אולי בגלל שאמא
שלי הכינה לי שניצלים עם פירה לארוחת 10 בכל יום? השאלה היתה
בעבר מאד לא ברורה, ולמרות שאתם בטח יודעים מה התשובה אני
אמשיך לדבר.
היו את השניים-שלוש אנשים שפנו אלי וניסו להסביר לי שאני טועה,
שאני פוגע באנשים ושאני חושב רק על עצמי. אני כמובן התנהגתי
בחוצפנות ואמרתי להם: "אמא אמרה שאני תמיד צודק! שהדרך שלי היא
הנכונה. אתם טועים, אולי מקנאה!"
אני חשבתי שאני לא צריך חברים, התחבבתי מאד על ידי בנות באותה
תקופה בזכות ישבני המוצק והעגול שמשך את ליבם של הנוכחים. לכן
האמנתי שדבר זה יעשה אותי מאושר.
אך כשהגיעו הבנות הגיעו איתן הבעיות, ועדיף שאני לא אתחיל לדבר
על הבעיות כי אני לא רוצה לשגע אתכם יותר מדי.
לאחר הרבה חוויות למיניהן, עם בנות כמובן, וגם חלק עם בנים,
השכלתי ולמדתי שבדרכי פגעתי בהרבה אנשים, ועכשיו כשאני לבד,
אני רואה שאני כן הייתי זקוק לעזרתם של האנשים שניסו להשפיע
עלי.

לעמוד בעקרונות זה דבר נורמלי לחלוטין ולכל בנאדם יש עקרונות
משלו, או יותר נכון עקרונות "מהבית" שהוא קיבל. החוכמה היא
לדעת לקבל דברים חדשים, אפילו אם הם לא בדיוק נשמעים הגיוניים
או אם הם פוגעים בך בצורה כלשהי ונוגדים לעקרונות הקודמים.

בזמן האחרון אני יושב לי בבית לבד, עם אמא, כאשר אני מסתכל
עליה ורואה את עצמי.
אני אמור בעצם להאשים אותה, כי היא הפכה אותי למי שאני, אבל
דבר אחד היא לא יכולה לשנות אצלי: את הראיית עולם החדשה שלי
לגבי אנשים שעלולים להשפיע עלי כמו שהיא השפיעה עלי, המוסר
והעקרונות שאני מקבל מהסביבה ולא ממנה, וכמובן הנטיות המיניות
שלי, שכרגע הן בכלל לא ברורות.

לסיכום: אני יודע שלקחתי הרבה מזמנכם ויכלתם כרגע לעשות עוד
הרבה דברים יותר מלהיבים מלשמוע לדברי. אני בטוח שחלק ממכם לא
יקבל את דברי בגלל העקרונות שהוא קיבל והבעיה הרגילה שהוא לא
מוכן ושהוא מפחד לשנות אותם.
בקיצור, תפתחו את העיניים ואל תסמכו יותר מדי על ההחלטות שלכם,
כי כל אחד טועה, אבל לא כל אחד מודה לזה שהוא עושה טעות ופה
באים החברים, פה זאת הזדמנות להקשיב.

בכל מקרה, מוסר ההשכל של הסיפור הקצרצר הזה הוא שמבאס ליהות
פולני. אבל זאת דרכם של החיים!
ושוב עולה השאלה, מה אנחנו עושים בעולם הזה? למה אנחנו קיימים?
מי יהיה הכוכב הבא של כוכב נולד 3? שאלות אכן קשות... יום אחד
גם עליהן נמצא תשובה.