הגיטרה השורפת דוחפת אותי לעוד מסע רצח. אחד אחד לתוך קופסה,
גם הם יגיעו יום אחד, בטח לפני, לכסא המלך. לא מאמין באלילים
חיים, בשביל לסגוד צריך קבר, דמעה של געגוע.

צועקים לי בראש כל הענקים, מבקשים שאשחרר, שאתן כנפיים. אבל
אני לא יכול, גם אם אני הכי רוצה, בלעדיהם אין לי כלום, אין אף
אחד שאוכל לשאת אליו עיניים. אני לא שונה, אני רק מודה שאת
הגיבורים שלי אני הורג על כסא המלך. בלילות של גיטרה הם שרים
מול מדורה והאש בראש בלי עיניים מייצרת אפילת מראה. אני רוצה
לתת להם לחיות אבל אז אמות אני. בלי גיבורים לכסא המלך שלי אין
משמעות, אין סיבה, אין קיום, אין רצון.

יש שאחד מהם חומק אבל אני לא מרפה, הסכין שלי חדה, הטירוף פסגת
השאיפה. יצרתי עיירה מלאת גיבורים, יפים, צעירים, נועזים
ושותקים עם חור בנשמה. אני מנסה להתקרב, להיות חלק מכפר המתים
האליליים שלי, אבל לא יכול. מילכוד השיגעון. אני חי והם בראשי.
אולי כשאמות אהיה חלק אבל אז הם ישתחררו, יעופו לאויר, יתמזגו
עם העולם, נכס צאן כולם.

אני משמר אותם, מנקה להם את הדם. דואג שיהיה להם הכל גם אם שום
דבר לא חשוב להם. כסא המלך שלי צריך להיות נקי בשבילי, לא
בשבילם. ככה זה כשאתה מקריב אנשים אחרים בשביל לעשות לעצמך
מדינה.

יש כמה שהשארתי בחיים, רק כדי שאני אוכל לראות לאן הגיבורים
המתים שלי היו יכולים להגיע. לאלה החיים בניתי מוזיאון, מאחורי
הזכוכית הם ממשיכים לעשות את כל הדברים שבגללם אני מקנא. ביום
האחרון שלי כאן, כשאני אדע שהסוף הוא זה שדופק בדלת, אני אצא
למסע אחרון. אוסיף גם את אחרוני גיבורי התהילה לאוסף המלכים.
ואז כשכל הגיבורים שלי יומתו על כסא המלך גם אני אעצום עיניים,
אולי אפילו עם חיוך על השפתיים, בטוח עם לב ריק. מה שווים
החיים כשכל הגיבורים מתים?