זהו משפט חשוב מאוד, אשר אפשר למצוא לו אינטרפרטציות שונות.
דבר ראשון יש להבין את הנדרש מהבנאדם במשפט הזה:
מדובר בארוחה / סעודה / פריסה באשר היא, כאשר הנדרש מהסועד הוא
לא לשוחח ולהתרכז בלעיסה, במילוי בטנו, באספקת האנרגיה הדרושה
לו להמשיך לחיות או סתם להתרכז בהנאה שאפשר לקבל מהפעלת הלסתות
בצורה הבנאלית והמכאנית ביותר.
למרות דרישה פעוטה זו, קשה לסועד לפעמים להתרכז באכילה והוא
מחפש לעצמו דרכים נוספות להעביר את הזמן, שבו הוא במילא יושב
מול שולחן, כאשר המזון ממלא את נחיריו בריח ניחוח.
ברגע מעין זה, נקלה על הסועד להיסחף ולהפוך את הסעודה למפגש
חברתי. הוא רואה את חבריו, שותפיו, אחיו לגורלו והוא מתפתה
לדבר איתם ולהחליף חוויות שעברו עליהם באותו היום.
בעשותו זאת, הוא מוריד מערכה של הסעודה, שאפשר לראותה אבן
בקיומו של האדם, והוא הופך אותה למפגש רחוב פשוט. כמובן
שלפעמים נעים לשבת ולדבר עם חבריך, אך הסועד חייב לזכור כי
בעוברו את סף חדר האוכל, הוא לוקח על עצמו אחריות קשה: לתת
כבוד למזון אותו הוא הולך לבלוע.
הסיבה לכובדה של האחריות, היא שישנם בעולם אנשים רבים שלא
זוכים לראות סעודה מזינה כמו שאנו מקבלים, ולכן בכל עת בה עובר
הסועד את סף חדר האוכל, הוא נושא על גבו לא רק את הצורך הפשוט
לאכול על מנת להתקיים, אלא גם את המשא הכבד של דורות / רבבות /
אוכלוסיות שלמות, אשר גוועו ברעב.
מצד שני, בתור אדם פשוט, קצת "גדול עלינו" משא כבד זה. בבואנו
לאכול, קשה לחשוב על דורות שלמים שגוועו ברעב. אדם, שהוא
אופטימי מטבעו ולא חי את ההיסטוריה, קשה לו להיות מושפע מהעבר
בכל עת. לכן, בתור אדם פשוט, הוא אינו מעלה בדעתו, עד כמה בר
מזל הוא, שהוא זוכה לאכול משהו באופן סדיר ושהוא יכול לסמוך על
כך שמחר באותו הזמן בערך, שוב יהיה אוכל על שולחנו.
ברור לכל כי זוהי מטלה קשה לזכור לא לשוחח בעת הסעודה, משום
שהאדם, שקיבל את פיו מהבורא, קיבלהו לא רק על מנת לאכול, אלא
גם על מנת לדבר. גבול זה הוא לפעמים דק וקל לעבור אותו, כאשדר
ישובים מולך חבריך. קשה לך לעצור את הרצון לדבר ולהחליף
חוויות, בדלל רצון לשמור על ערך הסעודה.
כפי שהצגתי, עומד הסועד כל פעם בפני קונפליקט חזק בין שני
צרכים, החשובים כל אחד בפני עצמו (ובל נפחית מחשיבות זו), אך
מתאימים כל אחד לסיטואציה אחרת בחיי היום-יום. בכל כניסה של
הסועד לכתלי חדר האוכל, הוא עומד בפני התחבטות קשה זו ונדרשת
ממנו חשיבה בהירה, נכונות, משמעת ברזל, שכל בריא נוסף לצורך
בבריאות מינימלית שתעזור לו לשבת על הכסא וללעוס.
זה מביא אותי לאינטרפרטציה הצבאית. ידוע כי בצבא משמעת היא
קודש, ומובן כי היא קודמת לצורך לנצל זמן זה של הארוחה
לדיבור. המשמעת מתחילה מדברים קטנים, כמו גומיות במכנסיים מעל
הנעליים וחלק ממשמעת זו הוא גם לשתוק בעת הארוחה. בהפירנו זאת,
אנו מאבדים מהמשמעת הנדרשת מאיתנו על מנת להיות חיילים טובים
וזאת בלי לדבר על הנימוס המינימלי שדורשים מאיתנו בארוחה. חייל
טוב לא משתתף רק במטווחים וניווטים, אלא מתחיל מהקפדה על שקט
בארוחה.
נכון שקשה לנו לשתוק בארוחה, אך בהפריענו בארוחה אנו מפירים
משמעת, מפריעים לסגל, מורידים מערך הסעודה ובכך בעקיפין גם
פוגעים בעצמנו.
אולי זה לא מקובל, אך לפעמים על מנת לקבל משהו קשה, הכי קל
לחשוב על מישהו, שמצבו קשה יותר. בנושא זה ניתן לזכור את הרבים
שאין להם מה לאכול, או במקה של הצבא, את החיילים והחיילות
בחילות השדה, שמקבלים רק 7 דקות מטכ"לית לאכול ואין להם אפילו
זמן לדבר!
הזמן: טירונות , דצמבר 1991
המקרה: הטירונים מדברים באוכל
העונש: 5 דפים על הנושא הנ"ל
גורם ה-X: החיבור הנ"ל הוקרא בפני שאר המחלקה תוך שהם כולם
מזמזים "יונתן הקטן" על מנת להפריע (רעיון של הסמל - How Low)
התוצאה: ציון לשבח מהמ"מ לכותב, עבדכם הנאמן
מסקנה: אין הרבה אינטיליגנציה אצל חלק מהמפקדים....
הם לא מבינים בדיחות ! |