הוא אהב את המהירות. כל כך אהב אותה, זה הזרים לו מלא אדרנלין
בדם וריגש אותו יותר מכל דבר אחר. הוא היה קם כל בוקר, מסיר את
הכיסוי מה-1000TL שלו, מוריד אותו מהג'ק ונותן כמה מכות גז
'בשביל הסיפתח'. "מוזיקה שנכנסת ישר לוריד"- נהג תמיד לומר.

היה נוסע לעבודה שנמצאת במרחק 10 דקות מביתם, אבל תמיד נסע דרך
אמא שלו, שזה הארכה של 20 דקות - הוא אמר שקשה לאמו בלעדיו,
אבל היא ידעה שהכל זה רק בשביל הנסיעה.

בשבתות, כשהוא לא רכב עליו - היה שוטף אותו, מלטף, מבריק,
מקרצף, ואז יושב על כיסא הנדנדה בחצר ומסתכל עליו שעות - כוס
לימונדה ביד וסיגריה מלבורו תקועה בין השפתיים.

כשהיא הכירה אותו היתה סטודנטית למנהל באוניברסיטה, והוא היה
חייל עדיין, חודשיים לפני השחרור, קטן ממנה בשנתיים. הוא הגיע
לאוניברסיטה לכנס משתחררים, והיא באה לשם בשביל לתפוס איזה
דייט ללילה - ומאז הם ביחד. כבר 7 שנים.

עוד מאז ניסתה לשכנע אותו לעזוב את כל העניין הזה של
האופנועים, שזה מסוכן והכל, אבל הוא - אז עוד עם אופנוע 500
סמ"ק, היה עונה לה תמיד באותו משפט - "אופנוע ואהבה זה הכל
בחיים. זה להיות או לא להיות". וגם היא למדה לאהוב את האופנוע,
למרות שלפעמים הוא התייחס אליו יותר מאשר אליה. בפעמים
הראשונות עוד היתה נפגעת מסדר העדיפויות שלו, עד שלמדה להכיר
אותו וידעה שהאופנוע והיא לא יגיעו אף פעם למצב של או זה או זו
- תמיד היה לו לב רחב מספיק בשביל להעניק המון גם לה וגם לו.
אז נכון שהשיגעון תפס לו את מרבית הזמן הפנוי, אבל גם לה היו
הרבה עיסוקים משלה שהוא לא היה שותף להם, ובזמן המשותף בו בילו
יחד - לא היה חסר לה כלום, בלשון המעטה.

לאחר שנה ביחד נישאו. החתונה היתה צנועה - הגיעו המשפחה שלה,
אמא שלו ועוד כמה חברים ומכרים, לא משהו מפואר. לחופה הגיעו,
איך לא - על ה-1000TL כשעליו מודבקים סרטים צבעוניים, וצרור
פחיות מתנפנף ונגרר קשור לו מאחור לזנב. את ירח הדבש בילו
בנפאל - אגמים קפואים ושדות ירוקים המשתרעים לאורך קילומטרים,
בית מלון זול הבנוי מצימרים פזורים לאורך גבעה מוריקה, נחל
זורם ביניהם. האווירה היתה רגועה, פסטורלית ושקטה, ועבר עליהם
שם חודש ימים מופלא יחד.

אחר כך החזרה לארץ, ואז רותם נולדה. ילדה יפהפיה ונהדרת עם
עיניים אפורות-חומות בדיוק כמו שלו ואף קטן וחמוד כמו שלה. היא
אהבה אותו נורא. היתה מזהה את צליל האופנוע כשהיה חוזר מהעבודה
- וממהרת החוצה בזחילה כדי לפגוש את ידיו המניפות אותה אל על
ואת מבטו האוהב.

בשבוע שעבר יצא למילואים. "תוך שבועיים אני בבית," הבטיח,
"ש.ג. ועבודות רס"ר, זה הכל - אל תדאגי". אתמול הגיע אליהם
הביתה קצין הנפגעים של צה"ל לבשר לה שהגרוע מכל התרחש. מחבל
מתאבד פוצץ את עצמו במחסום שבו עמד - שלשה חיילים חזרו משם
פצועים, הוא וחייל נוסף חזרו בארון.

אחרי הלוויה התקשרה לבית הקברות והזמינה עוד 2 חלקות בצמוד
לקבר שלו - אחת גדולה ואחת קטנה. התניעה את האופנוע הגדול שלו,
רותם מחזיקה בה חזק חזק מאחור, מקשיבה בריכוז למשפט שחוזר
ויוצא לה מהפה ללא הרף - "אופנוע ואהבה זה הכל בחיים. להיות או
לא להיות." וחוזר חלילה.

שקטה וחודרת היתה הרוח שליטפה אותן בדרך לים. המהירות התגברה,
והשמש החלה שולחת קרניים אחרונות בטרם תגווע לה באופק. בכביש
הכורכר פנתה עם האופנוע לכיוון הצוק הנושק לגלים, נישקה את
רותם בפעם האחרונה.
"אנחנו הולכות לפגוש את אבא." היא הנהנה.
ידעה שהיא תבין.
מכת גז.
רעש של מנוע נוהם ומאיץ, חריקת גלגלים, מכה גדולה.
שקט.