לקראת שעות אחר הצהרים של יום שישי אני מפתחת תחושה של אי
נוחות באזור הבטן, מין תחושה מדגדגת שכזאת. תחושה שדומה לתחושה
שגרמה ללאסי לחצות את כל סקוטלנד ואנגליה....משהו...אני צריכה
לעשות משהו.
ה"משהו" הזה הוא מאוד ברור. אני חייבת לצאת מהבית. התחושה הזאת
מתגברת עד לשעה שמונה בערב שאז אני בטוחה שהעולם יחרב אם אני
לא אצא מבית.
אני גם בטוחה שמשהו מופלא יקרה לי עם אני אכן אצא מבית.
ביום שישי האחרון התברר שצדקתי. התקשרתי כהרגלי בקודש לאחד
מחברי העונה לשם עופר כדי לברר "מה עושים היום?". ציפיתי
שכרגיל הוא יענה לי ב "יש מסיבה אצל...."
ואפילו הכנתי את השורה הבאה שלי שכללה בקשה מנומסת לטרמפ, אבל
עופר סירב לתת לי את הסחורה המבוקשת :"אני הולך ל 'אר' היום",
הוא קבע. למי שמבינכם שלא מתמצא בעגה המקצועית, 'אר' זה קיצור
לREAL, דהיינו די.אנד.די אמיתי; משחק תפקידים שבו השחקנים
מתרוצצים עם חרבות מפלסטיק והורגים אחד את השני.
"תבואי, יהיה נחמד" הוא אמר והוסיף שהאירוע המדובר יהיה בפארק
הירקון ושהוא עולה שלושים שקלים. אז הלכתי. מה עוד היה לי
לעשות.
הגענו למקום בסביבות שמונה ועופר מיד ביקש ממני שאני אעזור לו
להדק את החגורה הצבאית אל הגלימה. יכול להיות שהייתי מעירה
משהו מגעיל  על זה שללוחמים עתיקים לא היו חגורות צבאיות אבל
עופר נראה מאוד מרוצה לעצמו והוא גם נתן לי טרמפ ככה שיצא
ששתקתי.
היו שם די הרבה אנשים חלקם לבוש בגלימות ומצויד בחרבות (לא
אמיתיות כמובן) וגרזנים (גם הם לא אמיתיים), וחלקם לבוש בצמצום
באזורי חלציים מנומרים וארסנל כלי נשק מכובד. עם אלה היה לי כל
יותר להזדהות למרות שאני חושבת שהם היו אמורים להיות "הרעים".
עם כל הכבוד לדמיון ולעובדה שהעלילה אמורה להתרחש באירלנד אני
לא חושבת שהדמיון עד כדי חזק שהוא יכול להתעלם מהקיץ הישראלי.
צריך בשביל כך אמצעי הרבה יותר חזק, מיזוג מרכזי למשל.
על המקום החלטתי להיות קוסמת. קוסמת זה נחמד, קוסמת זה חביב
אני לא צריכה להילחם כמו ברברית ועם מישהו מעצבן אותי אני פשוט
יכולה לשלח בו את חרון אפי.
פשוט לא? לא כל כך. ישובה עם גלימה ששאלתי מאחד המשתתפים
הקשבתי לתדריך שנערך על ידי בחור חביב ותרבותי שנראה כמו טרול.
"אילן הוא החבר שלי" הוא הדגים על הברברי שלידו "אני לא מרביץ
לו בעורף" הוא נתן מכה להדגמה "בראש  או בביצים"
עוד שתי מכות להדגמה. הוא הסביר את זה כמה פעמים בהנאה מרובה
למרות שנראה לי שאילן נהנה פחות כיוון שהוא אחז באזור הרגיש
בגופו בהבעה מפוחדת. "למה אני צריכה לשמוע את זה?" תהיתי לבחור
שישב לציידי, בכלל היו שם 95 אחוז בנים, "אני קוסמת אני לא
לוחמת" . "כיוון שלוחמים ינסו להרוג אותך" הוא העיר בחוכמה.
איזה בן אדם מעצבן , רשמתי לפני שעלי לשלח בו קסם מרושע במיוחד
והמשכתי להקשיב. כל מכשף
קיבל שלוש שקיות של אבקת קסמים (אחת לכל כישוף) ומסתבר שיש רק
כישופים מאוד ספציפים שאתה יכול להפעיל כגון "הקפא" או "גל
הדף".
התאכזבתי עמוקות אבל הסתרתי את האכזבה יפה בשעה שקיבלנו כל אחד
נק"פ (כמה נקודות פגיעה יש לך עד מותך המצער בטרם עת) והוצעדנו
לעבר הטירה שם עמד הוד מעלתו, הלורד של כל הארץ ושלח אותנו
לחפש 5 פיסות מתכת מזהב ,"מישהו לא למד פה כימיה" העירה
הקנדרית שלידי,שבעזרתם יוכל הלורד להציל את ארצו מהרשע שמשתלט
עליה. עופר,סליחה, אירי גבוה ורעשני בשם מקאהגס צעק "צ'ייקן"
אחת לכמה זמן אל הלורד.
במיוחד בזמן שאותו הלורד הציע לנו זהב."צ'יקן" הוא שאל בהבעה
תמימה שחבריו ,שאר שכירי החרב האיריים צועקים "צ'יקן, צ'יקן".
לאחר הנאום אני חשבתי שהטירה לא מוגנת משהו ואפשר פשוט לשדוד
אותה, לא חיבבתי את הלורד המנופח מילא. לבסוף ויתרתי  ונדדתי
לי בחבורה קטנה עם פלדין בשם סר הנרי, קוסמת בשם מיל וכמובן
מקאהגס וחבר מרעיו האירים שצעקו אחד לשני בקולי קולות. לצידי
התהלכה קנדרית (גזע שנודע לשמצה בשל יכולתו הטבעית
לפריצה,גניבה ויכולתו לדבר למוות אנשים) בשם פנלופה שלוותה ע"י
פיקסי.
הסתובבנו לנו באירלנד העתיקה שהיתה מאוד חמה ולחה עד שנתקלנו
בקבוצה של ענקים,
נכנסתי לפניקה והקפאתי אחד מהם בשעה ושיספתי את גרונו. נכון
שזה לא היה הכרחי כיוון שסר הנרי הבהיר להם שפנינו לשלום אבל
הייתי צריכה את האימון.
בינתיים פנלופה סיפרה לשני עוברי אורח איך הרגתי ענק. "הוא היה
רק ענק קטן" אמרתי משתמשת בקול רך (קוסמת או לא קוסמת?), וכולם
יודעים שענקים הם רעים. הם הסכימו איתי בנענוע ראש. ראו עליהם
מייד שהם אנשים חכמים.
הענקים שלחו אותנו להרוג את הלפריקון ולקחת ממנו את אבן החן מה
שנראה לי מוזר מכיוון שלא חיבבתי את הענקים במיוחד, אבל זה היה
רמז מקדם עלילה ובתור אחד שכזה הוא התקבל ברצינות הראויה
"מקאהגס" צעק סר הנרי ללוחמים שלנו שדיברו עם הענקים בשפתם,
כלומר חרחורים ונהמות "אנחנו הולכים".
הצעקות של "מקאהגס" ליוו אותנו בכל מהלך החיפוש כיוון ששכיר
החרב המטומטם פיתח נטייה ללכת לטיולים עם שאר האירים האחרים.
בין השאר הוא מצא פסל שנראה כמו תרנגולת ענקית והוא וכל שאר
האירים האחרים החליטו לסגוד לה.
נכנסו לתוך היער בחיפוש אחר הלפריקון הנעלם ואז נתקלנו בכמה
אלפים שסיפרו לנו שאישה אלפית נחטפה וביקשו את עזרתנו. "אתם
תקבלו תמורה על מאמצכם" הם אמרו בקול שקט שנשמע שקט עוד יותר
בחשכת הלילה "אנחנו לא צריכים תמורה" רעם סר הנרי בקולו "אנחנו
פועלים למען השלום ", מיל צקצקה אליו בלשונו מאחורה בחוסר
שביעות רצון "מה אתם יכולים להציע לנו" היא שאלה והם הבטיחו
לנו תכשיט מסוים מאוד. הייתה לנו בררה? יצאנו לחפש את אשת
האלפים .
בדרך נתקלנו בלפריקון שכמובן אמר שהענקים משקרים ושאבן החן
אצלהם הם פשוט שכחנים. בצעד "נבון" במיוחד החליט סר הנרי  להגן
על הלפריקון מפני שאר הקבוצות שהענקים שלחו להרוג אותו. קבוצה
בעלת מספר מחפשים כפול מאתנו רדפה אחרי הלפריקון בשעה שאנחנו
התפרשנו במעגל סביבו "אנחנו רק רוצים לדבר איתו" אמר המנהיג
שלהם ובאופן מפתיע למדי זה באמת היה כל מה שהם עשו.
בנתיים פנלופה פטפטה לידי "סיפרתי לך על הפעם שנלחמתי בדרקון"
"כן" השבתי ביאוש " יותר מפעם אחת"
"הדרקון שרף לעצמו את הזנב זה היה נורא מצחיק"
גלגלתי את  עיני ביאוש.
עברנו ליד אי שבו שכנו אלפים אפלים שפנלופה חשבה שהם "נורא
מעניינים", "לא!" אמרתי בתקיפות והחזקתי את ידה. היא לא השתתקה
אבל היא ניסתה להוריד מעלי את הטבעת שלי.
"הטבעת הזאת מכושפת ככה שתצרח אם היא תרד מהאצבע שלי" הבהרתי.
וכדי להסיח את דעתה מהאלפים (קנדרית מתה לא הייתה דרושה לי
באותו הרגע למרות שלא היה ברור לי למה קנדרית חיה הייתה דרושה
לי) סיפרתי לה איך הפכתי לקוסמת.
מה שלא השתיק אותה. כמובן. קנדרים לא שותקים אף פעם.
זה הזמן שבו הלכנו לנפוש בפונדק ושילמנו בשתי מטבעות כסף תמורת
שתייה.
זה הזמן שבו מיל גילתה לנו שיש לה את ספר העכבישים שהאלפים
מחפשים ושאשת האלפים נחטפה למעשה ע"י האלפים האפלים. שירכנו את
רגלנו בערפל לעבר אי האלפים האפלים ולאור כישורי הדיפלומטיה של
הלוחמים בחבורתנו אני ומיל עברנו את הגשר ראשונות רק כדי לגלות
שהאי היה רק .
"הם היו אמורים להיות כאן" אמר סר הנרי בבלבול .
כועסים מאוד הלכנו לפונדק וגילינו את האלפים האפלים שם. אני
ומיל הצענו להם את הספר בתמורה למכתב מאשת האלפים. אז הסתבר
שהם איבדו את המכתב מכיוון שכל מיני חבורות של פורעי חוק רצו
להרוג אותם.
מה שדי הפריע לנו לדבר איתם מכיוון שהם היו עסוקים בלהחיות אחד
את השני ואחר כך הם הסתובבו עם קסם של "בלתי נראה" ועם הבעה
מתנשאת על הפנים.
בניתים הגיעה גם המשטרה והיה צריך להסביר לה שמדובר במשחק.
משום מה מבצעי פיקניקים תמימים נבהלים מאנשים עם גלימות שחורות
שמתרוצצים בשטח ותוקפים איש את רעהו בחרבות.
לאחר שהיה ברור שהסיפור נגמר נקבע קרב גדול ליד הפסל שנראה כמו
תרנגולת גדולה.
הנעליים שלי היו נרטבו מהדשא הלח כמו גם הגלימה שלי  ושמעתי
אנשים מתלוננים על זה שלא היה מאורגן מספיק, אבל מה אני אגיד
לכם, מזמן לא נהניתי ככה.