הקריין קורא בקול חזק וברור,
הבוקר - אפור, מצב-רוח עכור,
מספר על יועץ משפטי ועל ראש ממשלה.
הבוקר הזה, הוא עושה לי בחילה.
ואז שומעים אותם. עוברים בחצי הדקה העוברת,
בין דיווח על שנת לימודים חדשה ובין דיווח על עניין משפטי.
במקצב אחד, שורה לבנה, מעוטפה ומסודרת.
אחד אחרי השני, כאילו שזו אשמתי.
תשע/ה עשר/ה במספר:
גם גברים, גם נשים.
אף אחד לא חזר,
אף לא הילדים.
איך יכול המחבל - שחיק העצם,
הפושע הנתעב,
לפוצץ איש וילד, ובעצם,
לא להרהר בילדיו, בחבריו?
הם העדות האילמת,
לטבח הזעווה הלז.
שכאן הפך אצלנו לשגרה ותרגולת מאיימת,
כמו אז - בגז.
למקום הבוער כבר חזרו כלי-רכב,
החנויות נפתחו, בשוק פוסע עובר-ושב.
אנשים כבר משוטטים ברחובות - לא דומם,
אך הללו כבר לא יחזרו לעולם.
כי עתה, הם רק שמות.
רק שמות.
רק...
הערה: זעווה - אינה טעות, אלא צורה תנ"כית של המילה "זוועה"
המופיעה מעת לעת. |